דיוקן הגבר הישראלי כקורבן מוכחש

http://www.snunit.k12.il/poets/005056.html הערות:מתוך: הליקון מספר 5 חורף 1992, בהוצאת הליקון בשיתוף "ביתן"-הוצאה לאור כותב: ד"ר עמיחי לוי דיוקן הגבר הישראלי כקורבן מוכחש לך כי דמך שלך אדום יותר?; שמא אדום יותר דמו של האיש ההוא?).* מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דההוא גברא סומק טפי (מהו שנדמהדמנו מותר.יותר מדם אחר. במובן זה ממש, גבירותי, דמכן סומק מדמנו: דמכן אסור,במקורות המתייחס לאי-שוויון מזכיר דם שהוא סומק (אדום, לא כחול)שנפלו. טרם נקרא בארץ "רחוב הבנות" (בתי חקרה אותי על כך...). הפתגםהבנים, הגברים הצעירים, וגם הלא כל-כך צעירים, בני אותו יישוב,בנוסף לרחוב הרצל ולרחוב בן-גוריון, גם את "רחוב הבנים", על שםהקורבנות הנראה לך. אך קורבנות אכן הינם. כמעט בכל יישוב בארץ תמצא,עצמם, קורבנות של יחס הנשים כלפיהם - נקוב אתה, נקבי את, בסוגקורבנות: קורבנות החברה, קורבנות הסיטואציה, קורבנות הערכים שלהםהצבאיים הקרביים. עד אז, עד שזה יקרה, נשארים הגברים הישראלייםהנורא כשלעצמו" - בלחימה. שוויון צריך להתבטא גם בתחום התפקידיםאומר אני, להמשיך ולשנות את גורלן החברתי, תצטרכנה להשתתף ב"דברמאוד, וממשיך להשתנות, בעשורים האחרונים. תחפוצנה הנשים בישראל,לחלוטין (או כמעט לחלוטין) גורל חברתי. גורלן החברתי של נשים השתנהנשים טוענות בתקופתנו, ובצדק, ש"להיות אישה" אינו גורל ביולוגי, אלאמאוזן, קהה בדרך-כלל, אך גם נוטה להתפרצויות.כך). לתשומת-לב כולנו: קלגסות בת עשרות שנים, תוצאתה רגש בלתייודעים לבדוק כראוי את הדברים הללו, ואין בעצם עבודות מקצועיות עלכוונתי להתקהות הרגש. אדגיש, כי זו דעתי האישית בלבד (אין אנושאין כמעט ידע על הנזקים הנפשיים האחרים. ב"נזקים נפשיים אחרים"שעסקנו בהן קודם - נזקים מתועדים, ועקרונית ניתנים לבדיקה - הרישל קלגס. ובניגוד לנזקים הנפשיים האקוטיים והכרוניים של תגובות-הקרבברירה") להיות קלגס במשך שלושים וכמה שנים, סופך שתפתח פסיכולוגיה(וכאמור, הכול מסביבך מוליך לכך שתשוכנע שאמנם אתה נדרש לכך, ש"איןזה. מה שלא פחות חשוב, ושלא הוזכר בתפריט המקורי: אם נדרש אתהפעולות שיטור צבאיות, וכו' וכו' - ראה "תפריט המתגייס" בתחילת מאמרפני עשרות שנים, עם סכנות גלויות וסמויות; הכאת אחרים והריגתם תוךוההשלכות הנספחות: אימונים מעני גוף ונפש; שירות צבאי, המשתרע עלנדרשים לעסוק ב"גועל נפש", בלחימה ממש, עם כל תוצאות-הלוואי(מוסווה, אמנם, כגורל ביולוגי או כגורל פסיכולוגי), הוא שרק הגבריםכלומר, בנפרד מהשקפות פוליטיות, הרי שהגורל החברתי של הגבר הישראליבינתיים אין שלום, והגברים משלמים את המחיר הכבד יותר בשל כך.להרגיש קורבן, או לדרוש מהנשים להיות קרביות? גם טיעון זה אני שולל.אהה, בואו נפתור את הסכסוך, נעשה שלום, לא יצטרכו בכלל צבא, ולמה לךלפתור את הסכסוך הישראלי-הערבי), ומטים/מטות את הדיון לכיוון זה:יש הכורכים את הדיון בהשקפות פוליטיות (למה, איך, מתי ואם בכללרע.מרשים לעצמם לגלות נטיות שנחשבו כשייכות למין המנוגד, וזה כלל לאגברים, ויותר נטיות אגרסיביות ואסרטיביות אצל נשים. שני המיניםבפסיכולוגיה של שני המינים: מתגלות יותר נטיות עדינות ומתונות אצליש למכביר. אכן, אנו רואים בעשורים האחרונים תזוזה מעניינתוכול. גברים רבים אינם נהנים כלל מסיטואציות כאלו, ונשים אגרסיביותנהנה באופן פסיכולוגי מכל הסיטואציה הקרבית. טיעון זה אני שולל מכולב"גורל פסיכולוגי" כוונתי לכך, שיש לך האגרסיביות, או אפילו שאתהעניין של עצבים; ומי קבע שלנשים יש פחות "עצבים" מאשר לגברים?אומר, להיות בקרב זה פחות עניין של שרירים והורמונים, והרבה יותרביולוגי" כוונתי לכך, שיש לך השרירים וההורמונים להיות קרבי. ואניכן. גורל חברתי, אמנם, ולא גורל ביולוגי או פסיכולוגי. ב"גורלשנית, האם "קורבניותם" של הגברים הישראליים היא גורל? במובן מסוים,כקורבן" חסוי, סמוי וחשאי.נשים וגברים, אם כן, משתפים פעולה לשמירת עניין "הגבר הישראלישונות אלו גם משלימות זו את זו, ויוצרות מופע-כחש רציף, מקיר לקיר.כקבוצה, מאלו של הנשים. אך ככל שייראה הדבר מוזר, קבוצות-התכחשותמספקת בין הקבוצות; כלומר, הסיבות והיחס של גברים להכחשה שונות,לא ערכתי מחקר, אלא מדובר ב"התרשמות קלינית" בלבד) קיימת שונותחלוקה בין-מינית. מנקודת מבט זו, כך התרשמתי (ואין זו אמירה מדעית:פרובוקטיבי בעניין התכחשות זו הוא אכן סיווג קבוצות-ההתכחשות לפיוכו', אשר איננה נוטלת חלק בהכחשה זו). ייתכן, שהדיון הכילדון בנושא) וגורפת (אין, כנראה, קבוצת גיל, קבוצת מין, קבוצת מוצאשנות המדינה), עמוקה (שכן, אפילו נוכח פרובוקציה, לא בקלות מוכניםבמלים אחרות, היותו קורבן - מוכחש. התכחשות זו היא ממושכת (לאורך כלראשית, הנטל הנורא של השירות הבטחוני אשר מוטל על הגבר הישראלי -בניסיון לגרום להרהורים בשני נושאים עיקריים:ישראליות, וכמובן מנקודת מבט פסיכולוגית של גבר לא אובייקטיבי -מה? הנה, אם כן, תמצית העניין: זהו דיון בכאבים מקומיים, בצרותמהי מטרתו של מאמר זה? - לדון בקורבנות? בגברים? בנשים? בגורל? אווכמובן כעס. אבל שומעי העירו לי, שייתכן שהדברים הינם רופפים מדי.הייתי מעדיף לעצור כאן, להשאיר את הדברים רופפים למדי, לעודד מבוכהועכשיו אני בטוח, שגם הקוראות-הנשים אינן מסמפטות אותי...בעניין "הגבר הישראלי כקורבן" עודן סתומות. אבל, באמת, מה החיפזון?היטב כנגדנו עכשיו, למרבה הצער? אכן, הסיבות שבגינן נשים מחשותתקופת המדינה, בצבא הבריטי, בפלמ"ח? והאם אין נשים פלסטיניות נלחמותולא בסיטואציה קרבית. ובעצם, האם לא היו לוחמות קרביות כאלו לפניהנכונה. הכול נמצא בטווח היכולת הנשית, אבל תמיד בתרגילים, בהדרכה,מסתערות בתרגילים; מפעילות תותחים וטנקים, המדריכות גברים בהפעלתםגברים; צנחניות חופשיות נועזות; פקידות פלוגתיות זריזות, אשרנמרצות וחזקות: מד"סיות (מדריכות-ספורט) קשוחות, אשר מריצות טירוניםבטלוויזיה ובעיתונות מופיעות בשנים האחרונות כתבות רבות על נשות צבאלפחות טוב כמו-) הגברים. ודאי לי, שגם תהפוכנה ללוחמות מעולות.ללא הרף ובכל השטחים, שהן מסוגלות לעשות כל דבר לא פחות טוב (ואולילהודות בכך, אבל הדבר נראה בהחלט נכון. אכן, נשים מוכיחות בדורנו,ומסוגלות לנהל את חייהן דרך לחצים ומשברים טוב יותר מהם. מביךנשים טוענות כיום שכקבוצה הינן בריאות וחיוניות יותר מגברים,נטלו אותן. וכאן - איזו עדינות נשית - "הגברים לא ייתנו".כנמרות למימוש זכויותיהן, וכמוזכר, יותר מאשר קיבלו את זכויותיהן,מספקת, כיוון שבשטחים אחרים, בעצם בכל השטחים האחרים, נשים לוחמותיתנגדו, לא ייתנו. אבל מה הגברים כן נתנו, ומתי? כלומר, תשובה בלתיואחר-כך נורית התשובה: "אבל הגברים לא ייתנו!". זה נכון. הגבריםעל כך, התגובה הראשונה היא בדרך כלל מבט מופתע: "נשים? לוחמות?"זכותן להיות חיילות קרביות ולשרת במילואים גם כסבתות. כששואלים נשיםאילו שהן דרישות, או רואים אילו שהן הפגנות מצד נשים בארץ, למימושאפשר שאף הן משוחחות על כך בסתר, בינן לבינן. אך ודאי שלא שומעיםבעצמן ללוחמות? עובדה, שאין שומעים נשים ישראליות מתבטאות בנידון.ופתוחות יותר מגברים. או, מוטב, תחלוקנה אתנו את הנטל, תהפוכנהומה ביחס לנשים בישראל, מדוע לא תדברנה הן? - הרי נשים מדברותהתכחשות נשית:שלאחר הקטע הזה הקוראים-הגברים אינם אוהבים אותי...הישראלי לשתיקה נראות אפוא נאיביות, אם לא מטומטמות. ואני משוכנעהיווכחות גלויה וכואבת מדי במפלצתיות של המצב. סיבותיו של הגברסיבת ירידתו, אך מוסר בפומבי סיבה אחרת); או בדיוק להיפך, בשלהדחק הרב, מהו המחיר האישי של היות קורבן שכזה (כלומר, הגבר מבין אתגברים "ירדו" מהארץ בשל כך, אם בלא יכולת להודות בגלוי, אף בעתותמאיתנו יישאר מבודד בערפל הקרב של עצמו. אין יודעים בוודאות כמההחומה הקטנה. הוא אשר אמרתי, חרב דמוקלס. אך למרות זאת נחשה, כל אחדאיננו שוקע בקרבו כאשר הוא פותח את תיבת-הדואר ומוצא את המעטפהמתנופפת מעל לראשם בכל עת, גם כאשר אינם במדים: שיקום הגבר אשר לבולראשינו, המשפיעה על כל רגע של חיינו. והגברים מודעים לכך שהחרבשלנו. משאנו הוא אכן כבד, מין חרב דמוקלס, התלויה תמיד בשערה מעלבהתמדה "גבריות קרבית". וכך אנו לכודים, קודם כול, על ידי מושגינונראה, שגברים ישראליים אינם יכולים ליטול חלק בעולם, בלי להוכיח"חוזרים למסלולם", והמיתוס "צבא זה כיף" שוב מדכא את האמת.מייגע ומשגע הוא להיות גבר בישראל. לאחר חלוף הדחק, הדברים והגבריםיחסית, בשל דחק גדול, ותמיד בין גברים. אז תוכל לשמוע כמה מעייף,תמיד כיף גדול" היא סוג של טקס חשאי, אשר נערך בעיתות של פתיחותהבאה, שותים קפה, ולבסוף אפילו מדברים. הודאה בכך ש"ללכת לצבא זה לאוהפצועים, צופים במוצבים שממול, חושבים על המשך הקרבות והמלחמהלאחר מלחמה. בהפסקת-אש יושבים גברים במוצבים, סופרים את ההרוגיםלעתים במשך אימוני צבא מפרכים, בזמן מלחמות ובעת הפסקות-אש, מידורק ברגעים נדירים ניתן לטלטלו מעט. הזדמנויות נדירות אלו מתרחשותלצבא זה כיף גדול" הוא, אולי, המיתוס הישראלי המבוצר והמחופר ביותר,של הגבר, זהו מקומנו. וחוץ מזה, הרי "ללכת לצבא זה כיף גדול". "ללכת"שטויות, מה קרה לך? מה פתאום קורבנות? הצבא הוא הרי עניינו הטבעיבנושא, תזדקפנה מיד התכחשויות מסיביות: "קורבנות?!" - כך התגובה -מעצמו. כלומר, ממש התקפה מכל הכיוונים. אם תנסה לדון עם גבר ישראליספיגת השפלה חברתית מזולתו (ולא פחות מזולתתו) ובסכנת תחושת בושהמוצא את עצמו בסכנות רבות: בסכנת איבוד סטטוס גברי ("מאצ'ו"), בסכנתשהמצב איננו בדיוק כזה, כלומר שהנטל על הגבר הישראלי הוא כבד מאוד,גם ללא פחד, את היקר מכול: חיים, בריאות, שפיות. גבר, אשר מודהמוראות המלחמות, בדגלים מתנפנפים. בנכונות לכאורה להקריב, וכביכולעדיין, במידה רבה, בהתגברות על כלל הדרישות הבטחוניות, ובעיקר עלהקורבנות הן, פחות או יותר, שקופות. הדימוי של "גבר ישראלי" כרוךהסיבות שבגינן גברים ישראליים אינם מתייחסים בצורה פתוחה לנושאהתכחשות גברית:גברית והתכחשות נשית.יש, בוודאי, פנים רבות. אעמוד על שתיים מבין פנים אלו, התכחשות(ובמלה מקצועית יותר, להתכחשות) לאומית זו? לביישנות המנומסת הזוהסיטואציה" (מה שבטעות קרוי "גורל"). מהי, אם כן, הסיבה לביישנותבנושא "הגבר כקורבן", אפילו לא בנוסח המתון של "הגבר כקורבןהאיטלקים - נינטה, כלום. כמעט לעולם אין מתעכבים במקומותינו להרהרנאמר, באותו הנפח שבו מידיינים בעניין "האישה כקורבן". אך - כמאמריידון נושא "הגבר כקורבן", אותה החזות האיומה, השכם והערב; לפחות,ניתן היה לשער שבחברה שבה מלחמה וטרור הם תבלינים שכיחים כל-כך,שאינך יכול לחיות עמה ושגם אינך יכול שלא לחיות עמה.שונות, כמעט בלתי אפשרית. במלים אחרות, מדובר בסיטואציה ממולכדת,מכיוון שנסיגה, הימנעות מ"תפקיד הגבר", היא יקרה ביותר מבחינותאנחנו, הגברים, הופכים לקורבנות לא רק בשל מה שמוטל עלינו, אלאהיא זו שמגדירה ותוחמת, לדעתי, את הגברים הישראליים כקורבנות. הם,חברתית, מוסרית ואחרון (אבל לגמרי לא חביב) גם חוקית, להילחם ממש,האפליה החמורה בישראל בין הקבוצות, כלומר, שרק הגברים נדרשיםמוענקות לנשים על מגש של כסף; הן נדרשות, ניטלות ונלקחות על ידיהן.וכמעט תמיד יותר ויותר זכויות. זכויות אלו, חשוב להדגיש, אינןגלויה ובצורה סמויה. ברם, עד כה נשים בימינו משיגות כמעט בכל מקוםשכיחה עתה, עד כי ניתן להיתקל במספר פרזנטציות כאלו מדי יום, בצורהנקודת המבט החברתית הזו, של הצגת ציבור הנשים בלבד כקורבנות, היא כה"התפקידים המסורתיים" של גברים ונשים איבדו הרבה מערכם הקודם. אךנכון. הנשים נטלו את חלקן כקורבנות, ובעיקר בולט הדבר בארצות שבהןקורבנות אפליה בשטחים רבים. בזאת, כמובן, אינני אומר שהדבר איננותעסוקה בלתי שוות ושל תנאי תעסוקה אפלייתיים, קורבנות הכאה ואונס,של התקשורת. קורבנות בתוך המשפחה ושל המשפחה, קורבנות של הזדמנויותבדורנו מוצגות בהתמדה הנשים כקורבנות, בעזרת הפגזות מסיביות ועיקשותהקורבן?כפולים? - אכן. אך מי נולד בישראל אל תוך סיטואציה ממולכדת, מיהושווים לאדם שלי, ולכלל הנערים הישראליים בפתח חייהם. סטנדרטיםרוצה שיקרה רע לאלינור, אבל באותה מידה גם לא לאדם. אכן, תנאים בלתיואיזה הורה בארץ לא חושב על הבן שיילך לצבא במונחים כאלה? אינניייקח אותו. מה יהיה עם אדם, חושב אני לעצמי, כאשר הצבא ייקח אותו?בסיכון, לא תשרת כחיילת קרבית. אדם (בן 11) - עוד 7 שנים עד שהצבאמדברים רבים שקורים בצבא. אבל, אני אומר לעצמי, לפחות לא תהיה שרויהילדי: אלינור (כמעט בת 7) - לפי האופי שלה אני מניח שלא תיהנהקטן". הזמן הרי עובר, ואני כבר אסתדר. או שלא.עד לגיל "חמישים וכמה" נותרו לי עוד כמה שנים. נו, לא נורא, "כסףשנות שירות רגילות (סדיר ומילואים), אף הם "לא עשו שום דבר מיוחד".בשייטת, או צנחן ידוע; וגברים ישראלים רבים, שעשו "רק" שלושים וכמהישראליים "לא עשיתי שום דבר מיוחד": לא הייתי גנרל שריון, או לוחםואחרים בצבא. עניין שגרתי לגבי גבר ישראלי. והנורא הוא, שבסטנדרטיםשירתי שירות סדיר, שירתי ועודני משרת במילואים, עברתי דברים כאלוכוונתי? - אני ישראלי בן 64. זה קרוב 30-ל שנה מאז גויסתי לצבא,זאת "זה" אינו מסתלק לו. כנראה, אם כך, ש"זה" זוהי המציאות. למהבו, איננו מסתלק לו". ובכן, פעמים רבות ניסיתי להפסיק ולהאמין, ובכלפיליפ ק. דיק אומר: "מציאות היא אותו הדבר, שגם כאשר אתה חדל להאמיןלהרהר בכך.בין המוצדק לבלתי מוצדק, וגם לפעול בהתאם. חזות איומה, אם מתעכביםודוחפים אותך לכיוון של "לשרת ולציית", קשה מאוד לעשות את ההפרדהמאוד, כשאתה במדים, וכאשר כל החינוך, התרבות וההוויה שלך צועקיםהביטחון היותר מוצדקים, כמו גם אלו הפחות מוצדקים, של המדינה. וקשה"נאנס"?) במשך עשורי שנים, בידי המכונה הצבאית, להגשמת צורכיכלי משחק (וכיצד היינו מכנים זאת בטרמינולוגיה של היום - "מושפל"?ונערים). ואם כל הדברים הללו אינם מתרחשים, הרי שהמגויס משמש "רק"שבו יפצע או יהרוג אחרים (ובשנים האחרונות מדובר אפילו בילדיםעבורו. וכמובן, במהלך שנות השירות הארוכות עלול מגויסנו להיקלע למצבבמודע או שלא במודע, שחיים מסוג כזה הם יותר מדי, או פחות מדי,"נמושה"; "פחדן"). האיש אף יכול להגר ("לרדת") מהארץ כשהוא קולט,כל הפרובלמטיקה של "לשחק אנדרטה"; להיות מוקע ומוקא ("נשבר";כמובן, גם ליפול בשבי; הוא יכול להצטיין בשירות הקרבי ("גיבור") עםנחזור ל"תפריט" העומד בפני המגויס הצעיר: מלבד מה שהוזכר, הוא עלול,למהדרין.אתה "חוטף" את תגובת-הקרב שלך, והכול בתהליך חוקי, ממוסד ומסודרחוק!) להיות פחדן ולעזוב את תפקידך; אתה חייב להישאר ולהילחם. ואזאתה גם נשלח ליחידה קרבית ולחזית, בתור גבר, כמובן, גם אסור לך (לפיהיחידה שאדם מקבל בהתאם לחוק. כלומר, אתה מגויס לפי חוק, בתור גברקיים עוד היבט מעניין של תגובות-קרב: זוהי כנראה ההפרעה הנפשיתגורר.הטראומה במלחמה, אך אינם פונים לטיפול, בדרך כלל בשל הסטיגמה שהדברשנייה, של גברים שאמנם מזהים את הקשר בין התמונה הנפשית לביןאיננו יכול לקשר את סבלו עם מה שקרה לו במלחמה. אבל קיימת אפשרותהכרונית, של הלם-קרב, הידועה גם כ"פוסט-טראומה"); אך האדם הסובלשהוא לא אותו אדם כמו קודם (וכאן כמובן מדובר כבר בתמונה הממושכת,סובל מחלומות ביעותים, שהוא צועק על אשתו ומכה את הילדים; בקיצור,יכול לעבוד בכלל) שכוח הריכוז שלו ירד, שאיננו ישן היטב בלילה, שהואשחייו הצטמצמו, שאיננו יכול לעבוד במקצועו כמו קודם (או שכבר איננוהסובל עצמו איננו מזהה את הלם-הקרב. הוא אמנם יודע שקרו לו דברים,ב"הלם-קרב בלתי מזוהה" הכוונה היא לשתי אפשרויות: ראשית, שהגברגברים, שאיכשהו סוחבים את נפשם הפגועה על פני השנים. כאשר מדוברלא רע, שהמספר הזה הוא, קרוב לוודאי, של עשרות-אלפים ולא של אלפים.אשר סובלים מהלם-קרב בלתי מזוהה. אני יכול לשער, עדיין בכוח שיעורכיום, יכול אני לומר בביטחון, שסובבים בינינו לפחות כמה אלפי גבריםצה"ל מתפרסמים בעיתונים המקצועיים המעולים ביותר. על סמך הידע הקייםבעולם בטיפול בתגובות-קרב. מחקרים ומאמרים של מחלקת בריאות-הנפש שלהמצב כיום בצה"ל שונה לגמרי. צה"ל הוא אחד הצבאות המוליכים כעתשגיאה מקצועית היסטורית.הקהילה המקצועית (פסיכיאטרייה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית). אכן,הלם-קרב"), למרות ידע מנוגד, רב וקבוע. לכך הייתה שותפה, כמובן, 25םג שנים (8491-3791) בחר צה"ל לנקוט גישה מקצועית צרה ("אצלנו איןהמקצועית הזו ניתן לגשת לגמרי אחרת (בצורה גמישה, רחבה ושונה). במשךוזאת, כאשר באותו זמן קיים כבר מספיק ידע מקצועי, המורה, שאל הגזרהשלם בוחר לנקוט גישה צרה ובלתי גמישה כלפי גזרה מקצועית מסוימת;מוזר ביותר. אני מכנה זאת "שגיאה מקצועית היסטורית" - מצב שבו מקצועשנים - אבל התעלמות לא פחות מוזרה מידע מקצועי של צה"ל עצמו. באמת,לפנינו התעלמות של צה"ל מידע מקצועי עולמי, ברור, מתמיד, במשך עשרותהזה של 3791, כשאף אחד כביכול לא ידע "מאין זה בא". כלומר, ישבמלחמת ההתשה (8691-0791) אירעו תגובות-קרב בצה"ל. ופתאום ה"בום"מחודשת) של הלם-קרב, ולרוב בצורה קשה יותר מאשר במלחמה הקודמת. גםבכך ולהסתיר את התגובה. אותם גברים, ב-3791, עברו ראקטיבציה (תגובההימים, אבל גם ממקור נוסף: גברים שקיבלו הלם-קרב 1967-ב נטו להתביישקרב רבות. אנו יודעים זאת הן מפי פסיכיאטרים ששירתו במלחמת ששת-7691, כבר על רקע ידע טרי נוסף ממלחמת וייטנאם, שוב התחוללו תגובות-בנסיבות של אותם ימים). ושוב, בסוף המלחמה, נזנח הידע ונשכח. ב-טיפלו בהם אד-הוק, לפי הגיונו של כל מטפל (ודרך אגב, טיפלו אז לא רעהכול מהתחלה: שוב היו גברים שסבלו מתגובות-קרב (מלחמת סיני), 1956-בבוש (כבר אחרי מלחמת קוריאה ותוספת הידע הניכרת שהביאה) נפתחשלצה"ל היה ידע עצמוני וטרי למדי בנושא."פרופילציה"), ובוודאי שלא עסקו בתגובות-קרב. כל זאת, כאמור, למרותשניים, שעסקו בבדיקת חיילים לצורכי הורדת פרופיל - קראו לכךבקושי שרדה הפסיכיאטרייה בצה"ל (היו בשורות הצבא פסיכיאטר אחד אוטיפולית, ולא אומנו מטפלים חדשים. הנושא שקע כליל. בשנות החמישיםהזה לא לוקט, לא שוחחו עם המטפלים בעלי הניסיון, לא זוקקה תורהלא נעשה דבר בידע הרב שנצבר מטיפול במאות נפגעי תגובות-קרב: הידעהעצמאות, בלי שום הסבר, נסגרו היחידות הללו. ומה שמטריד עוד יותר -בחיילים שסבלו מהלם-קרב. 1949-ב קרה דבר מפתיע: עם תום מלחמת-אמנם, בבעיות פסיכיאטריות בכלל, אך חלק ניכר מעבודתן היה טיפולוהאחרונה שלצה"ל היו מחלקות פסיכיאטריות משלו). במחלקות אלו טיפלו,במלחמת 1948 היו לצה"ל 3 יחידות פסיכיאטריות (הייתה זו הפעם הראשונההיסטורי - תגובות-קרב המוניות בפלמ"ח וב"גבעתי" במלחמת השחרור).שלמות, ולא עוד, אלא מיחידות הפאר של צה"ל (כולל - וזהו ממצאאף תגובות-קרב מרובות, ולפעמים אפילו תגובות-קרב המוניות, של יחידותמה שהיה צפוי בעצם, כלומר שבכל מלחמות ישראל היו תגובות-קרב, לעתיםמחקר היסטורי בנושא. ואכן, הרכבנו צוות וערכנו מחקר היסטורי. התבררבמשך כמה שנים, עד שפניתי לראש מחלקת בריאות-הנפש בצה"ל, והצעתימתחוללות תגובות-קרב רק מ-3791?! הסתובבתי עם השאלה המנקרת הזו בבטןלפי אותה שיטה ואותם עקרונות, במשך שישים או שבעים שנה; ואילו בצה"לשבכל מלחמות המאה ה-02, ובצבאות שונים, אירעו תגובות-קרב, שטופלורבות. אם כך, כיצד תיתכנה שתי מערכות הנתונים הללו? כיצד ייתכן,ונותרו נכים נפשיים רבים מאותה מלחמה. הדברים ידועים, ונכתבו פעמיםקצרים ותקיפים, סמוך ליחידה). חלק גדול מהטיפולים הללו לא צלחו,בעורף, בבתי-חולים פסיכיאטריים, בבתי-החלמה וכו' (במקום טיפוליםופעמים רבות הושגו תוצאות לא טובות: התנהלו אז טיפולים ממושכים,לעשות במטופלים הללו. כל מטפל טיפל לפי השכל הטיפולי הישר שלו,לא הכין מטפלים בשורות הצבא; הם גויסו באיחור, לא אומנו ולא ידעו מהלתגובות-קרב. ואכן, גברים רבים סבלו מתגובות-קרב באותה מלחמה. צה"להתחושה שדברים "לא הולכים בסדר" - כל אלו שימשו גורמים מזרזיםזו. ההלם, ההפתעה, כמות ההרוגים והפצועים, הנשק האנטי-טנקי המאיים,רק מ-3791, ממלחמת יום-הכיפורים. "חגגנו" זה לא כבר 18 שנים למלחמההמערך השני, המנוגד, של נתונים: בארץ אנו מיודעים לגבי תגובות-קרבנהנרסו; הוא עזב את אנגליה, ויותר מכך, עזב את ה"אנגליות".הגופנית נפגמה; בריאותו הנפשית נפגעה עוד יותר; חיי הנישואין שלוהשפיעה, למעשה, על כל מהלך חייו. הכול סביבו נהרס והשתנה: בריאותוהתגובה הנפשית הקשה שחווה, ושנמשכה 10-כ שנים. תמונה נפשית זואשר מתאר את האימים שעברו עליו בחפירות מלחמת העולם הראשונה, ואתהעולמית אביא את ספרו הידוע של רוברט גריבס, "שלום ולא להתראות",יתר זוועות המלחמה, גם חיילים שסבלו מתמונות נפשיות קשות. מהספרותהיפה. מהספרות העברית אביא כדוגמה את אביגדור המאירי, המתאר, ביןראוי לציין בכתב-עת ספרותי, שלהלם-הקרב יש ביטוי רחב למדי 1915-ב.םינותנהתורפסב בצרפת, וכך טיפלו 1982-ב בלבנון. ועדיין אנו במערך הראשון שללהיחלץ מהתגובה הזו ולחזור לתפקודו הצבאי הרגיל. כך טיפלו, עקרונית,נפשית שכל אדם עלול ללקות בה בסיטואציה כזו, ושיש לו סיכוי טובציפייה - שדר לנפגע בעוצמה רבה שהוא איננו חולה, שהוא סובל מתגובההאירוע; מיידיות - טפל כמה שאפשר יותר מהר (ועדיף טיפול תקיף וקצר);עקרונות הטיפול הקלסיים הם שלושה: קרבה - טפל קרוב ככל האפשר למקוםשל המאה. רק הטיפול הזה, הטיפול בהלם-קרב, לא השתנה עקרונית.מלחמת העולם הראשונה, מהעשור השני של המאה ועד לימינו, לעשור העשיריהפסיכיאטרייה, "נעמדה על הראש" ו"חזרה לרגליים" בערך 10 פעמים מאזהראשונה. זוהי, בעצם, עובדה פנטסטית, כיוון שכל הרפואה, וגםעניין נוסף: עקרונות הטיפול בהלם-קרב לא השתנו מאז מלחמת העולםלקראת מצב של שינוי, מועד יותר לקבל הלם-קרב.בנו בית ולא נשאו אישה לאחרונה. אדם שנמצא בתוך, או מיד לאחר, אוגדעון בחר באנשים שלא נמצאו במצבי שינוי - גברים שלא נטעו כרם, לאמפקד קרבי מחונן, כבר ידע זאת, כאשר בחר את שלוש-מאות המופלאים שלו.פרדיספוזיציה לתגובת-קרב. אני סבור שאפילו השופט גדעון, בחוש שלידועות או אינן מקובלות) - כל אלו, וגם גורמים נוספים, מהוויםמורל (חוסר אמון בפיקוד; בעיות בתפעול הנשק; מטרות המלחמה אינןופצועים רבים, כשהלחימה מתמשכת והולכת, כשקיימות בעיות שחיקה ובעיותלסיטואציה. אם נקלעת לקרב קשה, עם כמות רצינית של אש, עם הרוגיםשתגובת-הקרב שייכת פחות לנתוני האישיות ויותר לנתוני השטח,עקרונית לטראומה, וכולנו במובן זה קורבנות בפוטנציה. חשוב לציין,אין חיסון מתגובות-קרב: כל אדם עלול "לחטוף" תגובת-קרב, כל אחד חשוףבתמונה החריפה, האקוטית, של תגובת-קרב.האחרונים הם יותר נדירים, אבל בהחלט קיימים. בכל אלו מדובר, כמובן,דיכאון, היסטריה ועד לפסיכוזה סוערת או לניתוק גמור. המקריםבעיות. אולם עלולות להתחולל גם תגובות רציניות יותר, כגון הסתגרות,מתגובות כגון אלו סובלים חיילים רבים, והתגובה עוברת בדרך כלל ללאכגון עצבנות קלה, התרגשות, פה יבש, דופק מהיר, החוורה, הזעה וכו'.מה זה "הלם-קרב"? - זוהי תגובה נפשית לקרב, היכולה להיות מינורית,וייטנאם, ובעצם ידע מכל מלחמות המאה 20-ה המתועדות.במשך המלחמות. וכמובן קיים ידע מודרני יותר, ממלחמת קוריאה, ממלחמתהשם, כל מלחמה והשם הקליני שלה; חשובה המהות, והמהות הזו לא השתנתהממלחמת העולם השנייה, שבה כונתה התגובה "נוירוזת המלחמה". לא חשובמזדעזעת מהשפעת הפגזים). וקיים גוף עצום נוסף של ידע על תגובות-קרבלתגובה Schok"םשב llehS" (" הלם-פגז", כיוון שסברו שמערכת העצביםעצום של ידע, ועל כך אין חולק, ממלחמת העולם הראשונה. אז קראוכנראה גם ידע על תגובות-קרב במלחמת רוסיה-יפן ב-5091. וישנו גוףשהם סובלים מנוסטלגיה. לכן נקראה תגובת-הקרב אז "נוסטלגיה". יששהתבודדו, ישבו בצד, בהו, והיו עצובים. אמרו עליהם שהם מתגעגעים,עדותם עד למלחמת האזרחים האמריקנית ב-5681. תוארו שם חייליםבספרות הקלינית העולמית מזה תקופה ממושכת. יש ההולכים ומרחיקים אתהמערך הראשון של הנתונים מורה על כך שקיים ידע מבוסס על תגובות-קרביש לנו, בארץ, שתי מערכות של נתונים, שאינן מתיישבות זו עם זו.מדויק, אך הוא משמר את האימה שבתמונה הנפשית הזו. לגבי תגובות-קרבתגובת-קרב - שם קליני. השם העממי היה ונשאר "הלם-קרב". זהו שם פחותונעיין בסוגיית תגובות-הקרב.מזוהה. נעזוב לזמן מה את ה"תפריט" המוגש למגויס הצעיר עם גיוסו,ועוד ייפגעו, מתגובות-קרב במלחמות ישראל, באופן מזוהה ובאופן בלתימהו פוטנציאל ההרס הנפשי הנורא של תגובות-קרב, וכמה גברים נפגעו,באיבוד חלקי או שלם של הבריאות הנפשית. רק כיום מתחילים אנו להיווכחדרמטי, אך בהחלט קשה ומורכב - תגובת-קרב. לעתים תתבטא תגובת-הקרבגופני, כתוצאת קרב אך גם כתוצאת תאונה. והוא יכול לסבול ממשהו פחותהוא כמובן עלול לעבור "משהו דרמטי": ליהרג, להיפצע או להפוך לנכהאירועים רבים לחצות את מסלולו הצבאי, רובם בעלי פוטנציאל בלתי נעים.כלומר, עד שמגויס צעיר יצליח להגיע למעמד המכובד של "סבא", עלוליםלהחליף רופא בן 28 ברמת-הגולן?הוא פשוט נעלב מהשאלה שלי. מה זאת אומרת, רופא בן 50 כבר לא יכוללמה!?".מאוד. שאלתי אותו בתדהמה: "דוקטור, בן כמה אתה?!" והוא ענה: "בן 05.וירד מהרכב. היה זה גבר גוץ, עם שער שיבה. לי הוא נראה אז מבוגרלבסוף, לאחר הרבה טענות וטרוניות, נמצא הרופא המיוחל, הגיע למוצבזה זמן מה שלא הצלחתי לצאת לחופשה, כיוון שלא נמצא לי רופא מחליף.חוויה מעניינת. אחרי מלחמת יום-הכיפורים ישבתי במוצב ברמת-הגולן.כי כל אדם יכול להגיע בנקל לחשבון הזמן. לפני די הרבה שנים עברתישנים. "שלושים וכמה שנים", זהו מספר שאיננו נזכר באתוס הישראלי, אףזכר, - צפוי ללבוש מדים, פה ושם, במשך תקופה פנטסטית: שלושים ומשהוכלומר מגויס צעיר - בריא בגופו, פחות או יותר שפוי, וכמובן ממיןנדרשים לשרת במילואים עד לגיל המכובד של "חמישים ומשהו". ("סבא").שירות סדיר במשך שלוש שנים, לא פעם בתפקידים קרביים. בנוסף, הגבריםשנתיים, בתפקידים מגוונים יותר ויותר, אך בלתי-קרביים. גברים משרתיםחן), בישראל נכפית חובת השירות הצבאי. נשים משרתות שירות סדיר במשךכך, בין שהדבר מוצא חן בעיניך ובין שלא (ובעיניי זה מאוד לא מוצאחייהם היפות ביותר".ההיסטוריה, כלומר לחיות על חרבם במשך חלק ניכר מחייהם, במשך "שנותהישראליים נדרשים לעשות, פחות או יותר, מה שעשו גברים אחרים לאורךמבט זו, ישראל מהווה מדגם מתוך ההיסטוריה של העולם. לכן, הגברים"מלחמת התמיד" הייתה דרכו של עולם ברוב הארצות, רוב הזמן. מנקודתאך מנקודת מבט אחרת לגמרי, אין ישראל כה מרוחקת משאר מדינות העולם.התמיד", או "אש התמיד".מתי ואם ישתנה מצב ישראלי טיפוסי זה. במלים אחרות, אנו ארץ "מלחמתמחכה לנו סיבוב מלחמה נוסף עם עירק או סוריה. איש אינו יכול לחזות"יצאנו מלבנון". עכשיו, ב-1991, האינתיפאדה כבר בת 4 שנים, ואוליאתה מוצא את עצמך תמיד לפני, במשך, או אחרי מלחמה. הרי רק ב-5891ישראל, מנקודת מבט אחת, הינה מקום מיוחד במינו בעולם המערבי. בישראלדמך סומק* מדמי:

מה אתה מיבלבל בסכל? http://www.mental-health-today.com/ptsd/dsm.htm

כל מילה כתובה בסלע .

אתה סתם סובל יש היום רופאים טובים ותרופות מעולות.. אם אתה מצליח לקרוא את זה??? אתה במצב טוב