תאונה וטיפול

שלום, לפני שנים עברתי תאונת דרכים בה ישבתי ליד הנהג, והגעתי למצב בו נסגר עליי הכיסא והחגורה וגופי עף על ברכיי ולא הצלחתי להתרומם ולנשום התאפסתי באותו רגע על עצמי ואף דיברתי עם עצמי שאני חייבת לנשום ולהסדיר את נשימתי שמא אאבד את ההכרה. צוות האמבולנס חילץ אותי והוביל אותי לחדר המיון שם בדקו אותי ואובחן זעזוע מוח ופריצה צווארית. מאז עברו מספר שנים בם התעסקתי וטיפלתי בפגיעה הפיזית שממנה סבלתי וסובלת כל יום בחיי, ולא התייחסתי לפגיעה הנפשית ולא טיפלתי בה כי האמנתי שעם הזמן הנפש תתרפא ולא קרה הדבר.. לאחר המלצות לפנות למומחה פסיכאטרי עקב חרדות מנסיעות והפסקת הנהיגה לחלוטין והיווצרות של חרדות שהתרבו עם השנים, חוסר תאבון, יובד בפה, לחץ בבטן והרגשת מועקה שהחמירה לא רק בזמן נסיעות, וחוסר התלהבות וחשק לכלום, אי רצון יותר בהגשמת חלומותיי והגשמה עצמית ושאיפותיי שהיו קודם לתאונה נמוגו.. חלומות וסיוטים עם תאונות.., רציתי רק שקט ללכת לעבודה ולחזור בלי סיכונים ונסיונות בחיים..הופניתי לפסיכיאטר מספר פעמים והתחמקתי מכך עד שהרגשתי כי אני מתמוטטת.. מאז מספר חודשים מטופלת בפאקסט 20 מ"ג. זהו סיפורי בקצרה בגדול. אומר שבשנים אלו היו לי חלומות על תאונות שאני עושה וכן תאונות עם אנשים שקרובים אליי.. חלומות על כך שמצבי הפיזי החמיר ואני עומדת להיפגע בחלק האחורי של גופי בו נפגעתי כמו למשל עמוד שעומד לפגוע בי מאחור ועוד..ומתעוררת בבהלה וקושי לנשום כאילו זה אמיתי.. ועם הפאקסט אני עדיין חולמת ומתעוררת משינה אך ללא דפיקות לב ובהלה. שאלתי היא לגבי חלום מסוג אחר מעט שהייתי רוצה להבין האם גם הוא קשור לתאונה אותה עברתי. מאז התאונה ועד היום יש לי חלומות שאיני מתעוררת מהם בבהלה כמו מהאחרים אבל הם מציקים לי מעט. בחלום מסוג זה אני נמצאת במקום מאוד קטן למשל כוך/מערה קטנה/מקלחת קטנה מאוד עם עדים רבים וכדומה בם אני מתקשה מאוד לנשום ונשימתי מאוד כבדה וקשה עד להרגשה מאוד לא נעימה בחלום של חוסר אוויר, אין לי ביום יום בעיות נשימה, או משהו דומה. חשבתי על זה ואמרתי לעצמי שאולי יש קשר בין המצב בו הייתי ברכב עם קושי רב לנשום לבין ההרגשה שיש לי בחלומות הללו כי זה מזכיר לי מעט את הסיטואציה ברכב. מהי דעתך על כך? האם יש קשר בין השניים? למרות שאני נוטלת פאקסט והוא מאוד עוזר לי ומרגיע את דפיקות הלב.. והמצב החרדתי ביום יום ובשינה... אומר שקודם לכל זה הייתי אדם מאוד מאושר כל דבר קטן היה גורם לי להתלהבות, הערצתי את החיים ותמיד הרגשתי שהחיים הם מתנה וצריך לנצל אותם ולסחוט כל דבר בם, למדתי והצבתי לי תמיד מטרות והגשמתי כל חלום שהיה לי, האמתי בעצמי תמיד והאמנתי במשפט שכל מה שארצה יהיה לי וייתגשם. כיום לאחר כל מה שעברתי, התיק הגדול הזה גרם לי לראות את החיים בצורה הקשה שלהם, לשרוד את היום שיהיה יום טוב.. ללכת לעבודה ולחזור הבייתה, לאכול טוב ולנסות שיהיה נחמד, מאז מתקשה להאמין שיבוא יום ואראה את יופי החיים כמו אז ושאוכל להגיע לרמת אושר והתמימות היפה שהייתה לי כלפי החיים, מרגישה שקיבלתי מאז את הצד הרע של מטבע החיים והצד הטוב נמחק לי. כיום עם הטיפול בכדורים מרגישה הקלה מסויימת ומנסה להנות מעט ממש שאפשר.. ישנם רגעי אושר קטנים אך הרוב קשה יחסית לעומת פעם.. בעבודה ועם הקרובים אליי..אך לא מאמינה שאי פעם חיי יחזרו להיות כפי שהיו בעבר..לא פיזית ולא נפשית.. עצוב לי לחשוב להגעתי לעומק כזה של ההבנה המוחית של החיים ולהבין שעלינו רק לנסות לשרוד בם.. לעבוד.. לאכול לשתות ולהיות קצת עם החברים והמשפחה.. בזוגיות המצב גם לא קל כמובן.. כי שם הכל מתגלה..

תהיי בריאה.

תודה רבה על התייחסותך לפנייתי.. אומר ואספר שההתמודדות אינה קלה ואני מתקשה בתחומים חשובים בחיים כמו עבודה.. זוגיות..חברים.. טיפול בבית וכדומה. מתקשה להשתלב בעבודה שתתאים לפוטנציאל שלי שכן למדתי קודם לתאונה ולא הספקתי לממש זאת וכיום מחפשת את העבודה הכי קלה שיכולה להיות . מה שאומר שיש לי את השכל אבל אין את הכח והאנרגיות. אין מוטיבציה, לא מעוניינת להשתלב בעבודה עם אנשים.. צוות..ציבור בשל חוסר הסבלנות שלי.. הקשיחות וההסתגרות. מעדיפה לעבוד לבדי כיוון שעם כל קולגה בעבודה מגיעה לכעסים ומריבות לא נעימות. גם לזוגיות קשה להיכנס עקב חוסר עניין וחוסר כח וסבלנות להשקיע בזוגיות וביחסים אינטימיים שלא ממש מעניינים אותי שכן קודם למצב זה היה חלק נכבד מעולמי. זוגיות זה דבר מורכב וכן במצבי עליי למצוא אדם שיקבל את כל ה "קריזות" וההתנהגות הלא מושלמת שלי. מניחה שתהיה חוסר איכפתיות ואפתיות במצב של ויכוח או פגיעה באדם זה. בחיי הבית לא קל.. צריך לדאוג לקניות שאותם איני עושה לבדי כי קשה לי ונקיונות הבית כנ"ל. זה מקשה על מחשבה על העתיד שעלול להיות קשה יותר.. אם ארצה בילד משלי אני מתקשה להאמין שיהיה בי את הכח לטפל בו.. מרגישה שאני צריכה מי שיטפל בי.בתחום החברתי פחות מתלהבת מיציאות עם חברים ומגיעה למצב שעושה זאת בכח בכדי לא להתרחק מהנורמליות. בעבר אהבתי נורא מסיבות ואהבתי לרקוד.. ללכת לקניות.. לקנות בגדים ועוד.. וכיום מעדיפה להישאר בבית ושהחברים יבואו.. כמעט שלא קונה בגדים.. לא מלהיב אותי..לא יוצאת בכלל לבלות אולי לפאב פעם בחודשיים אחרי שכנועים רבים... בקיצור לא מתלהבת. אבל... אוכל לומר שהטיפול התרופתי עוזר ומומלץ מאוד, צריך בהתחלה המון סבלנות ולהאמין שזה יעבוד בסוף... זה מקל ומוריד מהלחץ.. מרגשות אשם כלפי אנשים שפוגעים בהם ללא כוונה.. זה לא בשליטתנו.. בפנים אנחנו אנשים טובים.. ומתפרצים ללא כוונה אז לא צריך להרגיש רע עם זה אלא פשוט לנסות להפחית את זה...

תודה רבה על התייחסותך לפנייתי.. אומר ואספר שההתמודדות אינה קלה ואני מתקשה בתחומים חשובים בחיים כמו עבודה.. זוגיות..חברים.. טיפול בבית וכדומה. מתקשה להשתלב בעבודה שתתאים לפוטנציאל שלי שכן למדתי קודם לתאונה ולא הספקתי לממש זאת וכיום מחפשת את העבודה הכי קלה שיכולה להיות . מה שאומר שיש לי את השכל אבל אין את הכח והאנרגיות. אין מוטיבציה, לא מעוניינת להשתלב בעבודה עם אנשים.. צוות..ציבור בשל חוסר הסבלנות שלי.. הקשיחות וההסתגרות. מעדיפה לעבוד לבדי כיוון שעם כל קולגה בעבודה מגיעה לכעסים ומריבות לא נעימות. גם לזוגיות קשה להיכנס עקב חוסר עניין וחוסר כח וסבלנות להשקיע בזוגיות וביחסים אינטימיים שלא ממש מעניינים אותי שכן קודם למצב זה היה חלק נכבד מעולמי. זוגיות זה דבר מורכב וכן במצבי עליי למצוא אדם שיקבל את כל ה "קריזות" וההתנהגות הלא מושלמת שלי. מניחה שתהיה חוסר איכפתיות ואפתיות במצב של ויכוח או פגיעה באדם זה. בחיי הבית לא קל.. צריך לדאוג לקניות שאותם איני עושה לבדי כי קשה לי ונקיונות הבית כנ"ל. זה מקשה על מחשבה על העתיד שעלול להיות קשה יותר.. אם ארצה בילד משלי אני מתקשה להאמין שיהיה בי את הכח לטפל בו.. מרגישה שאני צריכה מי שיטפל בי.בתחום החברתי פחות מתלהבת מיציאות עם חברים ומגיעה למצב שעושה זאת בכח בכדי לא להתרחק מהנורמליות. בעבר אהבתי נורא מסיבות ואהבתי לרקוד.. ללכת לקניות.. לקנות בגדים ועוד.. וכיום מעדיפה להישאר בבית ושהחברים יבואו.. כמעט שלא קונה בגדים.. לא מלהיב אותי..לא יוצאת בכלל לבלות אולי לפאב פעם בחודשיים אחרי שכנועים רבים... בקיצור לא מתלהבת. אבל... אוכל לומר שהטיפול התרופתי עוזר ומומלץ מאוד, צריך בהתחלה המון סבלנות ולהאמין שזה יעבוד בסוף... זה מקל ומוריד מהלחץ.. מרגשות אשם כלפי אנשים שפוגעים בהם ללא כוונה.. זה לא בשליטתנו.. בפנים אנחנו אנשים טובים.. ומתפרצים ללא כוונה אז לא צריך להרגיש רע עם זה אלא פשוט לנסות להפחית את זה...

קרן, גם אני עברתי תאונת דרכים, עם פגיעה בראש וזעזוע מוח.כן קיבלתי נכות גוף בשברים שחלקם התרפאו. הבעיה העיקרית זה הטראומה.בהתחלה נעשים עצבניים ומלאי כעס ועושים לפעמים שטויות כי אין סבלנות לכלום. אז לא חשבתי שאני צריך טיפול פסיכיאטרי, חשבתי שאני חזק ואני יכול עדיין לכופף את העולם ולעשות כסף רב במקצוע שרכשתי כמהנדס. רק לאחר 20 שנה שעברתי במהלכן שני גירושין וקיבלתי התקף פסיכוטי הבנתי שלא אוכל לממש את שאיפותי העתידיות כפי שחלמתי. לאחר שנישאתי בפעם השלישית לאשה נכה , והבאתי ילדה לעולם (שנותנת לי את כל הכיף שבעולם) אז הבנתי שיש לי טראומה ואני צריך לטפל בה. אז עבדתי מיום הפגיעה הרבה שנים אבל לא הצלחתי להחזיק מעמד בעבודה במקום מסודר, תמיד היו לי קוצים בישבן. ההרגשה של הטראומה אשר התחדשה אצלי היתה בעקבות נישואי לאשה נכה וכל הזמן אני חושב לשלמות הזוגית שלנו ושלא יקרה כלום בעתיד מבחינה רפואית. זהו הפחד השתלט עלי והתחלתי לחלום חלומות זוועה, כל פעם אני חולם שאני נמצא בסכנה קיומית.כל הזמן נזכר באשפוז שלי שנמשך כחודש וחצי, וכן באותו אדם שמת לידי בחדר בבית החולים, אז החדר היה נחשב כחדר לטיפול נמרץ אבל היה מסריח, ואת הסירחון אני לא שוכח עד עצם היום הזה. הסרחון נבע ממצבו של החולה ששכב לידי ובסוף נפטר. אימי היתה צועקת שיוציאו אותי מהחדר הזה, בסוף יצאתי משם. הכניסו אותי לחדר הזה לאחר ששמו משקולות על הרגל שלי שהיתה באויר, ואני רציתי להתכופף ולישון על הבטן ולא הצלחתי, אז לקחתי גפרור ושרפתי את החבלים שקשרו להם משולות, ואז חשבו שאני השתגעתי ולקחו אותי לחדר ההוא כטיפול נמרץ עם האדם שהוא חצי מת והפיפי שלו מסריח את החדר. אני גם איבדתי את ההכרה לאחר התאונה והתעוררתי בבית החולים לאחר כ-8 שעות. היום כל רצוני זה להתקיים בכבוד. אני נפצעתי בשרותי הצבאי ומאז אני נכה צה"ל. נתנו לי סעיפי ליקוי פסיכיאטריים , ובכלל לא חשבתי אז שיש לי ליקויים פסיכיאטריים. חשבתי שאוכל להיות כמו כל אדם נורמלי , אקדמאי עם מקצוע כמהנדס וחשבתי שאצליח בחברה מבחינה כלכלית. כיום נראה לי שטעיתי , היום אני מקבל קצבת נכות של 600 ש"ח ממשרד הבטחון ועוד כ- 2000 ש"ח מביטוח לאומי, זה עיקר הכנסתי. יש לי מזל שקצת עבדתי והצלחתי להקים לי דירה נחמדה. אבל כיום אני לא עובד , נוטל כדורים נגד חרדה , סיפרלקס, וגם רספרידל נגד סכיזופרניה, סטילנוקס לשינה , ועוד אסיוול כ- 15 מ"ג ליום. הרבה זמן מהיום אני יושן. אין לי מוטיבציה לעבוד, להסתובב ולטייל, לקנות, ואני יותר מסתגר בבית ליד המחשב ועוזר לאשה בטיפול בבית בניקיון בקניות וטיפול בילדה. עצם העובדה שהייתי בסיכון מוחשי לחיי, זה גורם לך לחלומות הזועה. למשל בגלל האיום האירני חלמתי שאוניות מלחמה אמריקאיות עושות דרכן בנחל קישון מחיפה לכיוון אירן, כאלו חלומות שלא להאמין. גם חלמתי חלומות שאני נוסע בממשאית לוחץ ברקס והמשאית לא נעצרת, אני כבר לא זוכר איך נגמר החלום ההוא. פעם חלמתי שאני הולך ליד בית רב קומות שהוא מתמוטט ונופל עלי, אני מפעיל את השרירים שלי ויוצא מההריסות, אחר כך ממשיך ללכת והנה הבניין השני גם נופל עלי גם ממנו יצאתי בשלום ואחר כך התעוררתי. הימים לאחר חלומות כאלה ממש מעצבנים, אני רוצה שיעברו מהר שאשכח את החלום שרודף אותי כל היום ומוריד לי את מצב הרוח. אני לוקח כדורי סטילנוקס ככדורי שינה אבל בדרך כלל זה מונע חלומות אבל לפעמים יש. עכשיו יש לי מלחמות עם אגף השיקום שלא מכירים בי שאינני מסוגל לעבוד למרות אישורים של רופאים מומחים פסיכיאטריים וגם הם עושים לי את המוות, אבל אני בשלי ממשיך להילחם נגדם דרך בית המשפט. נראה לי שאז שנפצעתי בתאונה נתנו לי אחוזי נכות נמוכים נפשית. נו אז יש בינינו דברים משותפים קרן , מה את אומרת?