אחות שכולה

מאת: איריס אברמוביץ' / מערכת MSN 29/05/2007 אני, מה שנקרא, אחות שכולה. אחי הבכור והיחיד אילן, ז"ל, היה נקרע מצחוק לו ידע שבמותו הפך אותי ואת אמו למשפחה שכולה, אבל זה מה שהוא עשה. אחי היה סטלן. לא היה דבר שאהב יותר מלשבת בבית, לעשן ג'וינט שמן ולראות קליפים ב-MTV. הוא היה בן כמעט 40 אבל כבר כמה שנים לא עבד, כך שידע היטב מה קורה ב-MTV. איך יכול היה להתקיים בלי לעבוד? הוא היה נכה צה"ל. הוא סבל מהלם קרב, עדות לשירותו של בחור רגיש מדי כחובש קרבי אי שם בשלהי מלחמת לבנון הראשונה. הוא נחשב ל"נצרך", שזו דרגת נכות שהאוחז בה אינו רשאי או אינו מסוגל לעבוד ונתמך כלכלית על ידי הצבא. חוץ מזה הוא טופל על ידי פסיכיאטרים של משרד הביטחון בעזרת כדורים רבים מעדות הנוגדי חרדה, מרגיעים, מפייסים, מרדימים, מעוררים, וכאלה שסתם נוגדים את הסימפטומים של כל האחרים. אכן, לשכול פנים רבות. וכך יצא שעקב מותו של אחי בנסיבות מסתוריות בביתו, נדמה לי שכך קוראים לזה, הצטרפתי למשפחת חללי צה"ל הענפה מדי. עד כאן עצוב אבל אין שום דבר יוצא דופן. אלא שלאחרונה קבלתי מכתב בדואר ממשרד הביטחון. משרד זה אינו מרבה לפנות אליי בענייני חולין ולכן הרמתי גבה וזקפתי ציפורן מחודדת ששימשה אותי בימי טרום האי מייל לפתוח את כל מכתביי האישיים. "אח\אחות שכולים יקרים", פתח משרד הביטחון את המכתב בנימה בוטחת, "אנחנו מקימים בימים אלה קבוצת תמיכה לאחים ואחיות שכולים ואת\ה מוזמן להצטרף" . משרד הביטחון ביקש ממני לכתוב האם אני: א- מעוניינת ב- לא מעוניינת ג- מתלבטת ומעוניינת להגיע לפגישת היכרות הדבר הראשון שעלה לי בראש היה "וואו, כמו ב-FIght club". מאז ומעולם ניסיתי בחיי הקטנים וחסרי המשמעות לחקות סצנות קולנועיות גדולות ואולם המקסימום שהגעתי אליו היה ג'וליה רוברטס יורקת את המסטיק מפיה ברודיאו דרייב לפני שהיא נכנסת לבוטיק בגדים יוקרתי, והנה עכשיו מזמן לי הגורל הזדמנות להשתתף בחיי בסצנה שכמו לקוחה מאחד הסרטים החזקים ביותר של סוף האלף הקודם, עם קאסט מעולה הכולל את אדוורד נורטון ובראד פיט. מה שמוביל אותי למחשבה השנייה שעלתה לי בראש והיא - אולי אני אכיר שם מישהו... לכו תדעו, יכול להיות... מישהו רגיש, כמוני, שעבר דברים בחיים ויודע דבר או שניים על כאב. זה נשמע כמו סיפור טוב, אם כי מורבידי, לספר לילדים שלנו: "אני ואמא הכרנו בקבוצת תמיכה של אחים ואחיות שכולים. מיד כשראיתי אותה אמרתי לעצמי זו האחות השכולה עם הציצי הכי טוב בחדר". אבל אחד מחבריי הטובים האיר את עיניי ואמר לי "את לא מבינה, זה הולך להיות הדבר הכי מדכא בעולם", מה שגרם לי לפקוח את עיניי ולהבין שבתכל'ס הדמיון ל"מועדון קרב" קצת סינוור את עיניי. אין שום סיכוי שאפגוש שם את בראד פיט ואם אפגוש הוא בטח יבכה והדבר האחרון שיעניין אותו זה הציצי שלי, גם אם הוא הכי טוב בחדר ואינו זקוק כלל לקבוצת תמיכה (אני משקרת, כמובן, הוא זקוק ועוד איך). חשבתי על זה ברצינות והבנתי שגם במשפחה חמה זו, משפחת השכול, אני אהיה אאוטסיידרית, ממש כמו אחי. בטח בקבוצה יהיו כאלה שאחיהם מתו במלחמת לבנון השנייה מוות מיותר וכואב, אבל אף אחד מהם לא מת מוות מיותר וכואב בנעלי בית, כמו אחי. לא שאני עושה תחרות, חלילה, אבל בינתיים עניתי ש"לא, תודה" ונשארתי לראות קליפים בבית.

אבא שלי בדיוק במצב שהכותבת תיארה את אחיה, יש לו 50% נכות ממשרד הביטחון והוא אינו עובד ונחשב הלום קרב שאינו בר שיקום. הייתי שמחה לדעת על קבוצת תמיכה למשפחות הלומי קרב, שכן משרד הביטחון ביטל לפני כמה שנים את סיבסוד העזרה הפסיכולוגית למשפחות הלומי קרב. אתי