פוסט-טראומה והתעללות רגשית

שלום, אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים לפנייתי. אני בשנות ה-30 לחיי. בילדותי עברתי מעין התעללות רגשית במשפחה כאוטית בה גדלתי. בילדותי חוויתי ביטול שלי ע"י משפחתי, כמו גם השפלה וזלזול. צרכיי הפיסיים סופקו, בעוד שאלה הרגשיים בקושי. על פניו אני מתפקדת היום היטב, נאה מאוד, חברותית, לומדת, עובדת, שוכרת דירה כבר הרבה שנים. היום הקשר עם המשפחה סביר בהחלט, ויחסית חם. אבל אף אחד כמעט ולא יודע איך הדברים מתנהלים באמת מבפנים. הבעיות בעבודה (אני תמיד נקלעת למצבים שבהם אני ה"קורבן"), האכילה הרגשית, העצב, הנסיונות הפסיכולגיים ארוכי השנים, מצבי רוח - שמחה ודכאון, עצבות ופחד, הדירה המוזנחת שבה אני מתגוררת (מעולם לא באמת יצרתי לעצמי מקום שלי), חובות גדולים (העדר חישוב כלכלי). ופאסיביות, אוחח, פאסיביות כ"כ גדולה בחיי, שמאפשרת לי מעט מאוד. אני יודעת שמשהו חוסם אותי, משהו כ"כ חזק, חוסם אותי מלהצליח, לבנות לעצמי חיים ראויים, לדרוש את מקומי בעולם, לגשת לבחינות באוניברסיטה, לא להרגיש מבוכה כאשר אנשים מפנים לי את תשומת הלב שלהם... באמת שניסיתי הרבה דברים כדי לעזור לעצמי לחיות חיים טובים יותר. ניסיתי גם להשתמש בתרופות, כגון פרוזק, שגרמו לי להרגיש רע מאוד. איך אני מתגברת על "הדבר" החזק, או החסם הרציני שלא מאפשר לי לחזור לחיות את החיים במלוא חיותם. לחיותם לא מהצד, לא כצל, אלא כמשתתפת ראשית, כמו שהיה פעם, בהיותי ילדה, שם איבדתי את התחושה הזאת, ולא הצלחתי להשיב אותה שוב. איך מניחים לעבר, ליחס הלא הוגן שקיבלתי שם. ולא מדובר בטינה, אבל כאילו שאני מתעקשת להחזיק בזכרונות ההם, בתחושות ההם. למה??? אמיליה

שלום ד"ר גרין, אני מבינה שזה אינו הפורום המתאים. אך אם יורשה לי להתייחס למה שכתבת, אני מרגישה שכוונתי בדבריי התפספסה. השאלה ששאלתי, היא האם הדבר החזק שמעכב אותי, הדבר שלא מאפשר לי לתפקד היטב, פאסיביות גדולה נעוצה בחוויות הילדות, והינן תגובות/התנהגויות פוסט-טראומטיות. אני חווה את זכרונות הילדות בצורות שונות. חלומות שחוזרים על עצמם בעימותים עם ההורים. שחזור של יחסי הכוחות מילדות בקשרים אחרים בחיים הבוגרים וכו'. זהו אינו הפורום המתאים, מובן לי. אם זאת, תשובתך נראית לי תלושה מהדברים שרשמתי. תודה בכל אופן על תשובתך. אמיליה