מה שממוטט אותי

מאיר יקר, אני בטוח שאתה רוצה לעזור לאלן, אך כדאי שלא להגזים בציפיות. הגשת תביעה להחמרה עשויה להיות מתישה, מייגעת וגם משפילה. זהו תהליך ארוך, שברוב המקרים מסתיים בכישלון. בשנים האחרונות התנסיתי בכך בעצמי מספר פעמים, עד שהתייאשתי. למדתי להכיר שאגף השיקום אינו מעוניין לסייע להלומי-הקרב, והוא מעסיק בתשלום פסיכיאטרים הבוגדים באתיקה המקצועית שלהם כדי למנוע הכרה במי שזקוק לעזרה. אני יודע שלאחרונה החמיר אגף השיקום, באמצעות ה'פסיכיאטרים' את התנאים, וגם מקרים קשים במיוחד אינם זוכים להכרה. זה מרגיז ומייאש, ואני מודה בכך שאינני מאמין שניתן לשנות זאת בדרכים הרגילות, משום שגם בתי-המשפט משתפים פעולה עם משרד הביטחון. כמו בתחומים רבים אחרים במדינת ישראל, אני משער שרק פעולה אלימה ומאורגנת של הלומי-הקרב תזעזע את המערכת ותשנה את המצב. אינני תומך באלימות, ולכן קשה לי לצפות לשינוי בזמן הקרוב. אם הלומי-הקרב יפסיקו לחשוש מחשיפה, ויהיו מוכנים לדווח על המתרחש בוועדות הרפואיות ולפרסם את שמות הפסיכיאטרים השותפים למעשי הנבלה, אולי יחול שינוי. אני מזמין את משתתפי הפורום הזה לשלוח אלי את הסיפורים האישיים שלכם, מבלי להסתתר, ואני מוכן לדאוג לפרסום הדברים ולצרף גם את סיפורי האישי. בהצלחה לכולנו, דרור

אלן יקר, זה אכן קשה, וזהו מצבם של נפגעי טראומה רבים. אבל אלו הם חייך. המלחמה הקיומית הזו היא המציאות שבה אתה חי, וכדי להתקיים כדאי לעשות אותה באופן היעיל ביותר. אין טעם לצפות שאגף השיקום יפתור את בעיותיך, וכדאי לך לנסות להפיק מעצמך את כל מה שאתה יכול. מה שהמטפל שלך אומר לך אינן מלות סרק. אלו מלות סרק רק אם אתה מצפה שמישהו אחר יעניק לך כסף. אבל למה שלא תנסה להרוויח כסף, אפילו מעט, בכל דרך שבה תוכל לעשות זאת? אני בטוח שאם תצליח זה יעניק לך גם אמון וביטחון, יותר מכל טיפול אחר. הבחירה בין יאוש לבין תקוה היא שלך, ואיש מלבדך לא יוכל לעשות זאת במקומך. בהצלחה, דרור