בואו נצא למלחמה

שלום לחברי הפורום הזה, הוותיקים והחדשים, במשך תשע השנים שחלפו מאז הקמתי את הפורום הזה השתתפו בו מאות הלומי-קרב. מעטים העזו לכתוב בשמם המלא, רבים כתבו בשמות בדויים ואחרים קראו מבלי להגיב. שוב ושוב אנחנו שומעים סיפורים קשים של הלומי-קרב שאינם זוכים לטיפול המתאים מאת אגף השיקום, ושל רבים עוד יותר שאינם מוכרים על-ידי אגף השיקום. מדי פעם מציע מישהו להתארגן, מוקמות עמותות ונעשים נסיונות, אך למעשה לא קורה כלום, בעיקר משום שרובנו חוששים להיחשף (רבים חוששים, בצדק, לאבד את זכויותיהם בעקבות החשיפה). בעשר השנים האחרונות הקדשתי זמן רב לפיתוח גישה מיוחדת לטיפול בהלומי-קרב, ובשלוש השנים האחרונות, לאחר שגיליתי שאני עצמי סובל מפוסט-טראומה הוכרתי על-ידי משרד-הביטחון ונחשפתי לתהליך המשפיל והקשה וליחס המחפיר של אגף השיקום. כפי שכתבתי באחת ההודעות, אינני מאמין שיחול שינוי במצבנו אם נמשיך לחשוש ולהסתתר. אינני אוהב אלימות, ולכן אינני מציע לכם להתארגן לפעילות אלימה (למרות שאני בטוח שזו הדרך היעילה ביותר בישראל), אבל אני מאמין שאם נחשוף באופן אישי את מי שאחראי למצב נוכל לשפר אותו. איך עושים זאת? ראשית, עלינו להפסיק לחשוש לחשוף את עצמנו. עלינו לחשוף בשם מלא את סיפורינו האישיים, ואת הנציגים של המערכת המועלים בתפקידם. אני מציע לכל אחד ואחת מכם לשלוח לי את סיפורו האישי, עם פרטיהם האישיים של הפסיכיאטרים בוועדות הרפואיות או הפקידים באגף השיקום, ועם דיווח מקיף על מה שמתרחש בוועדות השונות ואצל הפקידים השונים. אני אעשה כמיטב יכולתי לפרסם את הדברים, ואני בטוח שהחשיפה האישית תרתיע את הפסיכיאטרים המועלים בתפקידם ואת פקידי אגף השיקום המסתתרים מאחורי טלפונים חסויים. הכל תלוי רק בנו. ד"ר דרור גרין

יהודה יקר, תודה על התזכורת. אני מעתיק כאן את ההודעה שלך, כדי שקל יהיה לקרוא אותה. אמנם מאז השתנה החוק והלומי-הקרב לא נחשבים לחולי-נפש, אך בפועל עדיין מתייחסים אלינו בוועדות הרפואיות כאל חולי-נפש, ומסרבים למסור לנו את הדו"ח של הפסיכיאטרים. כלום לא השתנה? בעצם, אולי נעשה גרוע יותר, ויעידו על זה אלפי הלומי-הקרב של מלחמת לבנון השניה, שאיש לא טיפל בהם, ובעוד עשר שנים הם יהיו חברי הפורום הזה. הנה ההודעה שלך: את ממשלת ישראל על זילזול בטיפול בחולים המוגדרים חולי נפש לדעתי לפני לפני מתן הגדרה זו יש להפנות חולה לחוות דעת של פסיכולוג לא כזה שמחכה מתי ללכת הביתה או שאף פעם אין לו זמן כי אם הגיעך לרופא פסכיאטר דינך נגזר ב3 פעמים ביום מל"ג ופעם בשבועיים זריקה בבי"ח בו שהיתי לא רחוק מחדרה כן יש שיר של ארצי היה מחקר ואחת השאלות היתה האם אתה חושב להתאבד נוווו מה כמובן שאמרתי לא אחרת למחלקה סגורה ושם זה לא כל כך נעים ואנושי לעתים היחס מלווה בסטירת לחי במקרה הטוב מקלחות במים קרים נגד רצונך מעורבות ללא שום צנעה או כבוד קשירות למניהם זריקות הרגעה בשביל השקט של הצות הרפואי האחים שם לא אנושיים בדרך כלל כולם שרירים כך שחבל על הזמן לחשוב אפילו על התנגדות אפילו מילולית אם התמזל מזלך וניתנה לך חופה הכל כמובן מותנה בקבלת זריקת הרגעה לפני יציאה לחופשה. בהמשך לסקר כמובן הרופאה מכונת אותך למה שהיא רוצה שיכתב כך שכל הסקר שפורסם בעתונות לא שווה את הנייר שעליו הוא נכתב תאמינו לי.בסך הכל כל הנשאלים רצו רק לגמור עם זה ולצאת לעשן סיגריה . והרופאים שאף פעם אין להם זמן בשבילך ואם יש זה במסדרון בעל כורחו של הרופא . אבל זמן לקפה או להתבונן בתלוש המסכורת יש ויש . מספר פעמים פניתי לרופא המחלקה בפורום מחלקתי על זה שלי יעזור יותר שיחה מאשר 100 כדורים וזה מהנהן בראשו ואינך יודע אם לחיוב או שלילה למזלי האחות האישית הבינה ולקחה אותי לשיחות מידי פעם וזה מאוד עזר תודה לרחל אני כמובן לא ממליץ לאף אחד לא לקבל תרופות הרופאים בבתי חולים פסיכיאטרים משמשים יותר כפקידות תמיד השולחן מלא ניירת ואולי מכאן נובעת הבעיה . כשיש ביקור של מספ]ר מטומטמים סליחה הכל נראה אחרת נקי מסודר צוות אדיב רופאים מסתובבים בין החדרים כלי אוכל מצוחצחים מפות לבנות על שולחנות האוכל והם כמובן חושבים שהגיעו לשיא השלמות הרי אנחנו לא מטומטים אנחנו מכירים את זה גם מהצבא לסיום ברצוני להדגיש שאני עומד מאחורי כל מילה שנכתבה