שיטות טיפוליות
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
אני קורא פה בפורומים על שיטת שונות של טיפול שבאות מכיוונים כ"כ שונים עם המון פולמוסים של מטפלים אחד מול השני תוך הורדה מערך שיטתו של 'יריבו'. שאלתי היא למה בעצם לא מחייבים מטפלים להכיר ולעסוק בכל השיטות נניח דינמי וקוגניטיבי ביחד. למה קיימת תחושה שהמטופל צריך להתאים עצמו לשיטה של המטפל כי אין לו למטפל ארגז כלים רחב להציע? הרי הטיפול צריך להתאים למטופל ולא ההפך! והתחושה שלי קשורה בעיקר לתשובות הרגילות של המטפלים היינו "אני מטפל שעובד בשיטה הדינמית..."? למה יש לי תחושה שטובת המטופל לא עומדת במרכז אלא דווקא צורך כלכלי של התחייבות לתהליכים ארוכי טווח? יש בזה משהו הרסני. שאינטרסים אישיים מיוצגים כביכול בעקרונות טיפוליים מעמיקים. ולמה הנושא הזה לא נבדק מבחינה אתית? הרי כ"כ הרבה טיפולים כושלים ופוגעניים נעשו בשם 'הדת' הדינמית!
שלום יואב, השאלה שלך חשובה, והיא נוגעת במהות של הטיפול הנפשי. הנושא הזה קרוב ללבי, וכתבתי עליו בהרחבה בספר 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', המתאר את הגישות השונות לטיפול נפשי, על יתרונותיהן וחסרותיהן, ואת הדרך למצוא את המטפל המתאים. קיימות יותר מארבע-מאות גישות שונות לטיפול נפשי, והן מבוססות על הנחות שונות וגם סותרות. עד היום לא ניתן לקבוע אילו גישות יעילות יותר, וקיימת רק מוסכמה אחת: שהקשר בין המטופל לבין המטפל חשוב יותר מן השיטה הטיפולית. וכך, הטיפול הנפשי למעשה אינו 'טיפול', והוא קרוב יותר למיסטיקה משום שאיש עדיין לא הגדיר מהי 'נפש'. החשיבות העיקרית של הטיפול הנפשי נעוצה בכך שזו מסגרת שיש כללים אתיים המחייבים סודיות ובלעדיות, והיא מאפשרת ל'מטופלים' לחוש בטוחים ולעבור התפתחות מסוימת. לצערי, החוק בישראל מתייחס רק לפסיכולוגים הקליניים, שרובם מאמינים בגישה הפסיכואנליטית-דינמית, ומתעלם ממאות הגישות האחרות, ובהן הגישות ההומניסטיות. כתוצאה מכך יש לפסיכולוגים הקליניים מונופול בתחום זה, והם מונעים התפתחות ופיקוח על כל שאר הגישות, שחלקן הרבה יותר יעילות. היו ניסיונות רבים בעשרים השנים האחרונות לחוקק את חוק הפסיכותרפיה, ולהחיל את האתיקה הטיפולית על כל הגישות הטיפוליות (וגם להקים תוכניות לימוד והכשרה לשאר הגישות). לצערי, הפסיכולוגים הקליניים מכשילים את חוק הפסיכותרפיה שוב ושוב. כדאי מאוד להיזהר בבחירת המטפל הנפשי, ולסמוך על תחושת הבטן בנוגע לאישיותו של המטפל, החשובה לא פחות מהכשרתו המקצועית. שנה טובה, ד"ר דרור גרין
יואב אני מסכימה איתך. אני מחזיקה בדיעה שההכשרה היא בבסיס האמונה המקצועית של המטפל אך יש בעיני מקום לגמישות בטיפול. אני בהכשרתי מטפלת גופנית אך לעיתים נוצר צורך בטיפול יותר ממוקד והתנהגותי לדוגמה. אתה צודק שמטפלים רבים מחזיקים בהכשרתם כמו בדת קדושה, בעיקר הקליניים והאנליטיקאים, ללא סיבה מיוחדת. אין הוכחות מחקריות לרוב התיאוריות מלבד קוגנטיביות או ביולוגיות וגם הצלחתן של אלה מוטלות בספק לאורך זמן.גמישות אכן תביא לעושר טיפולי וכולם ירויחו.