הלם קרב כטענת הגנה בהליך פלילי

האם ידוע לך/קיים ברשותך מידע על מקרים כאלו?

נפשיות כן בהחלט משמש להגנה בתיקים פלילים האמור בזה אינו משהו גורף אבל הזיקה בהחלט קיימת אם יש בעיה יש להביא עובדה זו בפני עו"ד "הפליליסט" המיצג בתיק

עדכון אחרון - 23:32 25/01/08 פוסט-טראומה | הנתונים המלחמה בעיראק רודפת לוחמיה - 121 הרגו אדם לאחר שובם מהחזית מאת דבורה זונטאג וליזט אלווארז | ניו יורק טיימס לפי תחקיר מקיף של ה"ניו יורק טיימס", עשרות חיילים ומשוחררים טריים מצבא ארה"ב היו מעורבים במעשי רצח. סיפוריהם חושפים מגוון טרגדיות אישיות אך גם טראומה של דור שלם, שלא טופלה כהלכה על ידי הצבא תגיות: עיראק, רצח, מלחמה, חיילים אמריקאים היכן שירתו המעורבים? מי היו קורבנותיהם? בקיץ 2005, באישון ליל, עשה מתיו ספי, חייל בן 20 ששירת בעיראק, את דרכו למרכול של רשת seven eleven בשכונה עלובה שער הניו יורק טיימס ביום פרסום התחקיר, החודש, עם התמונות של כמה מהנאשמים ברצח. הפנטגון סירב להגיב על התחקיר תצלום: ניו יורק טיימס בלאס וגאס. ספי לא נהג להסתובב ברחובות בשעות מאוחרות, אך זה השתנה בעקבות הסיוטים שרדפו אותו מאז הרגה יחידתו בשגגה אזרח עיראקי. הוא נזקק לכמה לגימות אלכוהול מדי ערב כדי להירדם. כך היה גם באותו לילה שבו לבש, אחוז תחושת סכנה לא ברורה, את מעיל הגשם שלו והסתיר מתחתיו רובה קלצ'ניקוב. בראש מורכן, הוא צעד לאורך הסמטה, שנראית, לפי אחת מחוקרות המשטרה "כמו פלוג'ה". ספי, חייל למוד קרבות שהתמחה בצבא בהשלכת רימונים - אבל נחשב קטין על פי החוק - ביקש מאדם זר לקנות בשבילו שתי פחיות בירה, התרופה הפרטית שלו למצוקה הפוסט-טראומטית. בדרכו הביתה ראה שני חברי כנופיה חמושים, שהגיחו מהאפלה. בדיעבר סיפר שהבחין פתאום בקנה של רובה, שמע קול נפץ, ראה הבזק ו"פשוט ירה". אחד מחברי הכנופייה מת וחברו נפצע, ואילו ספי נעצר אחרי מנוסה קצרה. אחד העיתונים המקומיים מיהר לדווח: "חייל משוחרר ששירת בעיראק נעצר בחשד לרצח". ספי הוא אחד מרבים: בכל רחבי ארה"ב, עיר אחר עיר, מבשרות כותרות בשנים האחרונות על מקרים דומים. לייקווד, ואשינגטון: "משפחה מפנה אצבע מאשימה לעיראק, אחרי שהבן הרג את אשתו". פייר, דרום דקוטה: "חייל שמואשם ברצח מספר על מצוקה נפשית פוסט-טראומטית". קולורדו ספרינגס: "חיילים משוחררים ששירתו בעיראק חשודים בשני מקרי רצח ובהשתייכות לכנופיה". כשלעצמו, כל אחד מהמקרים הוא סיפור פשיעה מקומי, השתלשלות קורעת לב של המלחמה לחיילים, קורבנותיהם וקהילותיהם. אבל כשמסתכלים עליהם כעל מקשה אחת, רואים טראומה של דור שלם. ל"ניו יורק טיימס" נודע על 121 מקרים שבהם בוגרי המלחמות בעיראק ובאפגניסטאן ביצעו מעשה רצח בארה"ב, או הואשמו בביצועו, אחרי שובם משדה הקרב. בחלק מהמקרים, הלם הקרב ומצוקת השירות - לצד שימוש מופרז באלכוהול, משברים משפחתיים ובעיות נלוות אחרות - הם שהכשירו את הקרקע לטרגדיה. זו הביאה אמנם לזריעת הרס נורא מסביב, אך לא פחות מכך - להרס עצמי חסר תקווה. שלושה רבעים מבוגרי המלחמות הללו היו עדיין בשירות פעיל בעת ביצוע מעשה הרצח. מחצית מהמקרים נעשו ברובים, השאר בדקירות, מכות, חנק, או הטבעה באמבט. 25 מהחשודים הואשמו ברצח ובהריגה בעקבות תאונות דרכים שגרמו בשל נהיגה פרועה, לעתים תחת השפעת אלכוהול. שליש מהקורבנות היו בנות זוגם של המבצעים, חברותיהם, ילדיהם או קרובי משפחה שלהם. ביניהם היתה גם קריזיאונה קלריירה לואיס, פעוטה בת שנתיים שהוטחה אל הקיר בידי אביה, צעיר בן עשרים. הוא היה בטיפול נפשי בעקבות פיצוץ בפלוג'ה, שבו איבד את רגלו ואת האיזון הנפשי שלו. משרד ההגנה האמריקאי אינו מרכז נתונים על מעשי רצח כאלה, שאינם מגיעים לרוב למערכת המשפט הצבאית, אלא לבתי דין אזרחיים בכל מדינה ומדינה. גם לא משרד המשפטים. כדי לאסוף ולנתח את רשימת הנתונים, ה"ניו יורק טיימס" ערך חיפוש במערכות עיתונים מקומיות, עיין בדו"חות משטרה, בתי משפט ותיקים צבאיים, ריאיין את הנאשמים, פרקליטיהם, בני משפחותיהם, את משפחות הקורבנות וגורמים במערכת אכיפת החוק. ה"טיימס" ערך השוואה בין תקופת המלחמה הנוכחית, שהחלה ב-2001 עם הפלישה האמריקאית לאפגניסטאן, לבין שש השנים שקדמו לה. לפי הנתונים, בתקופה הזו חלה עלייה של 89% במספר המעורבים במעשי רצח שהם חיילים בצבא ארה"ב או משוחררים טריים. מספרם עלה מ-184 בני אדם ל-349 - שלושה רבעים מהם חיילים שהשתתפו במלחמה בעיראק או באפגניסטאן. העלייה נרשמה למרות ששיעור מעשי הרצח בארה"ב ירד בתקופה זו. ה"טיימס" העביר לפנטגון את רשימת הנתונים על מעשי הרצח. משרד ההגנה סירב להתייחס אליהם, כי לדברי דוברו, קולנל לס מלניק, המשרד אינו יכול לבדוק את נתוני העיתון. מלניק גם התייחס בספקנות לערכם של הממצאים, השאובים מ"דיווחים בתקשורת". הלם קרב בחלק מהרציחות שבהן מעורבים בוגרי עיראק או אפגניסטאן, אין לכאורה כל קשר ברור בין עברם הצבאי לפשע שבוצע. אבל במקרים רבים אחרים, יש לשירות השפעה ממשית, ומערכת המשפט, המשפחות והקהילות, נאלצות להתמודד עמה. הדבר בולט במיוחד במקרה של צעיר, הגון בדרך כלל, המבצע מעשה אלימות מזדמן. תחקיר ה"טיימס" מלמד שבניגוד למרבית העבריינים האזרחיים, לרובם המכריע של 121 ההורגים או הרוצחים האלה לא היה עבר פלילי. "אם הם השתתפו בקרב, צריך לחשוד מיד שהיתה לכך השפעה כלשהי", אומר רוברט ג'יי ליפטון, מרצה לפסיכיאטריה בהרווארד. משיחות עם לוחמים משוחררים, פרקליטים, בני משפחה, או תובעים, עולה שרק כמה מאותם 121 לוחמים, עברו בתום שירותם בדיקה מעמיקה להערכת מצבם הנפשי. כפי שמתברר מהשיחות, ברבים מהם ניכרו סממנים של הלם קרב בשובם, אבל הם לא נבדקו. הם אובחנו כסובלים מפוסט-טראומה רק לאחר שביצעו את מעשי הרצח ונעצרו. המשפט "הוא חזר שונה", הוא פזמון חוזר הנשמע מפיהם של בני משפחות הנאשמים, שזיהו בהם שינויים כגון עצבנות יתרה, ניתוק, הפכפכות, ישנוניות, שימוש מופרז באלכוהול או סמים, וצורך מתמיד להחזיק רובה בהישג יד. "המלחמה משחררת בבני אדם דברים שחברה מתורבתת אינה סובלת, ובעבור רבים מהמשוחררים כלל לא פשוט להחזיר את הדברים הללו לתוך הקופסה", אומר ויליאם ג'נטרי, חייל מילואים ששירת בעיראק, העובד כפרקליט בקליפורניה. אופיו של המאבק בהתקוממות בעיראק, שבו אין קווי חזית מסורתיים ויש חיכוך רב עם אזרחים, מגביר את מצוקות הקרב של החיילים. "הבחורים האלה היום, אני מזהה את החור בנשמה שלהם", אומר הקטור וילריאל, עו"ד מטקסס, שייצג בוגר עיראק שהואשם בהריגה. הלקחים מווייטנאם בעשרות שנות מחקר על מצוקות בוגרי מלחמת וייטנאם, מצאו החוקרים זיקה בין הלם קרב לשיעורי אבטלה גבוהים, נוודות, החזקת כלי נשק, התעללות בילדים, אלימות במשפחה, שימוש בחומרים ממכרים ופשיעה. מחקר של המכון הלאומי לשיקום משוחררי וייטנאם, קבע ש-15% מהלוחמים סבלו ממכלול הפרעות פוסט-טראומטיות (PTSD) עשר שנים אחרי תום המלחמה. מחצית מאלה שאובחנו כלוקים ב-PTSD פעיל, נעצרו או נכלאו לפחות פעם אחת, 34.2% מהם יותר מפעם אחת. בניגוד למה שקרה במלחמת וייטנאם, הצבא עשה הפעם מאמץ מוגבר להבין את הצורך הנפשי של לוחמים שחזרו מהמלחמה. אולם איתור הצרכים אין פירושו טיפול בהם. צוות משימה של הפנטגון הגדיר בשנה שעברה את מערכת הטיפול הנפשי בצבא כמערכת הלוקה בעומס יתר, במחסור חמור בכוח אדם ובמימון בלתי הולם, בין היתר בגלל התווית השלילית שדבקה ב-PTSD. אף שטיפול מוקדם עשוי לסייע ללוחמים משוחררים לשקם יחסים אישיים ולמנוע מהם לפתח בעיות של דיכאון, אלכוהוליזם והתנהגות עבריינית, רבים מהם אינם פונים לעזרה או שאינם מקבלים אותה. נראה ש-121 המעורבים ברצח הם דוגמה מאלפת לכך. רבים מהם למדו שהם סובלים מפוסט-טראומה רק אחרי שנעצרו. "הטרגדיה האמיתית במקרה של לוחמים משוחררים אלה, שלקו ב-PTSD, היא שאפשר היה לטפל בהם", אומר לורמס שרמן, מנהל המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטת פנסילווניה. "וכשאנשים חשופים לטראומות חריפות, אינם מקבלים טיפול, יש סיכוי גבוה שיפתחו התנהגות אלימה". שוב ושוב נשאלת השאלה האם צבא ארה"ב נושא בחלק מהאחריות למעשי הרצח האלה - בעיקר במקרים שבהם היה לו מידע מוקדם על מצבו הנפשי המעורער של לוחם, על בעיות בחיי הנישואים שלו, או על צריכת חומרים ממכרים. במקרים אחדים, הצבא שלח חיילים עם בעיות קיימות - מחלות נפש, שימוש בסמים או אלימות במשפחה - לשדה הקרב. כמובן שהן רק החריפו בעקבות מוראות המלחמה. צבא ארה"ב יזם באחרונה קורס שנועד לסייע לחיילים לבצע את השינוי הפסיכולוגי הדרוש כדי להשתלב שוב בחברה האזרחית. "בקרב, האויב הוא המטרה", כתוב בחומר העיוני של הקורס. "בבית אין אויבים". אבל זה אינו תמיד לקח שקל להפנים. עם שובם ממלחמה אחת, נקלעים חיילים רבים למלחמה אחרת - הפעם עם נשיהם, ילדיהם, חבריהם לנשק, עם העולם הסובב אותם, וחמור מכך, עם עצמם. "מניסיוני למדתי שמרבית הלוחמים החוזרים מהמלחמה, מרגישים נורא בשל כל הנזק חסר- הפשר שגרמו", אומר ד"ר ג'ונתן שי, פסיכיאטר המטפל בלוחמים. "הם אינם רוצים לפגוע באנשים".