מלחמת התשה אישית שמנהלים נגדי

1)בשבוע שעבר הייתי, בליווי אבא שלי כמובן, בהבראה טיפולית בים המלח. היה טוב מאוד, מרגיע ומהנה. אולם, במחצית השנייה של השבוע הרגשתי רע מאוד, התקשיתי להירדם ומחשבות רבות העסיקו את מוחי – מה שלחלוטין לא אמור להיות בעת הבראה טיפולית. בסעיפים הבאים אתאר את אותם מחשבות מעיקות אשר לא הרפו ממני בכלל. 2)אודות השיקום שלי שכבר נמאס לי ממנו די והותר: - כבר למעלה מחמש שנים, או אפילו יותר, שאני מנסה בטירוף אחוז אמוק להשתקם, למצוא עבודה, אולי ללמוד וכל דבר אחר שיכול אולי להיטיב עם מצבי הנפשי. אבל, מה רע גורלי ואולי זה טוב בכלל, מי יודע, שאינני מצליח בכך ומאומה. - כבר למעלה מחמש שנים, או אפילו יותר, שאני מקבל את אותו תגמול חפ"ר (מחוסר פרנסה) שמעיק עלי בעובדה שאני לא מוצלח וחסר כל יכולת להתפרנס. - כבר למעלה מחמש שנים, שמטרטרים אותי הלוך ושוב עם עבודות מתישות וחסרות בסיס. החל מצילום מסמכים בבית חולים, בשהות עם חיילים עצלנים, כמדריך במוסד לחולי נפש אלמונים וכלה בעריכת אתר שאינו יעיל לציבור הגולשים. למה מגיע לי העונש הזה? בשביל מה הטרטור והכאוס שמכניסים אותי לזה? למה המנוחה והנחלה לא מגיעה לי אחרי טלטלה איומה עם שירות צבאי קרבי שכזה? 3)על פי התקנות הרפואיות ובהתאם לחוקים, את התגמול המיוחל ממני דוחים ודוחים. אני יודע ומבין ששיקום זה ערך עליון, אבל בכדי להתקיים ושלא יהיה פה אסון, לתגמול המיוחל אני זקוק וזה ממש לא בא בחשבון. 4)מה לעשות ואת הכל כבר ניסיתי, למה לחכות ולהעיק כשאפשר לעזור ולהועיל? נכה נצרך אחרי זמן כזה הוא דבר חשוב, הוא תבשיל מוכן לנפש אבודה. למה לא לעזור ולסייע ללוחם גבעתי אשר שרוי במצוקה? 5)רופא שהיה, רופא שישנו, תרופות פסיכיאטריות שעוזרות וחלקן ממש לא. גראס רפואי – לגוף ולנפש הוא מועיל, אך מה הוא שווה כשאת החיים שלי הופכים לרצף של חוסר אונים?! 6)טיפולים רפואיים הם חלק מהחובה המוסרית שהאגף חרט על דגלו, אך מדוע את המוות עושים דווקא לאדם שרוצה להתקדם בניצחונו על מגבלותיו שלו עצמו? חמי מרפא הם חוק יסוד בהוראה הרפואית, אז למה למען השם עושים לי דווקא ומתישים אותי פיזית ונפשית? ריפוי בעיסוק, מרפאת הכאב, פיזיותרפיה והידרותרפיה הם חלק מסך התחזוקה שהנני צריך ונזקק, אז למה אני נדרש ליפול על הברכיים, לבכות ולהתחנן לעזרה מרופא מחוזי שאת חותמת הגומי לא מוריד ולו פעם אחת? לטיפולים אני נזקק ואני לא צריך להתחנן – אני להם נזקק! 7)המלצות רפואיות ממומחים מטעם הם הבל וסרק, אז מה אם הם כותבים, אני יכול לכתוב גם על נייר חלק. אם רופא, רופאה, או כל בכיר אחר כותב המלצה רפואית – אין זה המקום להתעלם בזדון – לאשר הבקשה היא חובה מוסרית! 8)אפילו בצה"ל אין סוג א` וסוג ב` של לוחמים. אפילו בצה"ל אין סוג א` וסוג ב` של אביזרים. אז למה לכל הרוחות והשדים, את התרופות מעבירים גנרי ושיחשבו כולם שהחולים מקבלים הכל יד ראשונה מרופא ומקוריים? 9)את הקווים המנחים הכנתי לכל העובדים המסורים. בתקווה ובציפייה דרוכה שאעזור לנכים נוספים. קווים מנחים זה מושג ערטילאי לגמרי, הרי אלו המלצות בלבד או שיטות טיפול ושיקום בשבילנו המטופלים. 10)התפרצויות זעם, התקפי חרדה ועוד רעות וחולות התעוררו לפתע אצלי. התעוררו מתרדמה קצרה לאחר שעזבתי טיפול מסור ואמיתי. הרי אימון אישי הוא לא טיפול ולא מתיימר להיות כך ובכלל. התנדבות היא מילה ברוכה ומגיעה כעת מאדם יקר כעזרה וכמנוף לפצועי צה"ל. לטיפול שהייתי בו אני מבקש לחזור וכמובן לדינה כהן היקרה ולא לאף גורם אחר ובוודאי שלא בשוק השחור. 11)גראס באישור רופא הוא סרט תיעודי מרתק ואמיתי. הכנתי עותקים בשביל העובדים היקרים. אשמח לתגובות בשביל לעזור לנכים נוספים, לנכים אשר זקוקים, למנוף וקרש הצלה למען יחיו חיים טובים ומאושרים. 12)פקסימיליה היא מצרך נחוץ ובעיקר למסירת מסמכים. אבל האם לאחר שליחה לא אקבל תגמולים? מה אעשה וכיצד אחיה? הרי אני צריך להתקיים מכמה זוזים, אתם לא חושבים? 13)בבנק לוחצים, מאיימים וכמעט שמרביצים. אבל אותי זה לא מעניין, עוד מעט ואביא חומרים דליקים. אגף השיקום מתחייב לכלכל ולפרנס נכים, אולי אותו אשלח להתעמת עם הפקידים. מה אתם אומרים? ומה עם החובות, שלא נדבר על הריביות שמאמירות לשמיים, החסכונות שמזמן אבדו במים ושלא נשכח את ההלוואות. מה עם זה עובדים יקרים?