משאית (סיפור)

זה היה גם קצת באשמתי. כמה ימים לפני המלחמה שברתי בכוונה את המשקפיים שלי, כדי שיתנו לי צאת הביתה לתקן אותם. ברור שאי אפשר לצאת לתרגילי ירי ולרוץ לתקוע מוטות בלי משקפיים. אבל עד שנתנו לי לצאת הביתה התחילה המלחמה ונתקעתי בלי משקפיים. בטח הפסדתי חצי מהכיף ככה. זה כמו ללכת לסרט בלי משקפיים ולא להצליח לקרוא את התרגום. כשהגענו לאגם הקטן, או האגם המר, אני באמת לא יודע איך קראו למקום ההוא, דווקא הצטערתי שאני לא רואה כל-כך טוב. אחרי שבועיים של מדבר זה מרענן לראות קצת צמחיה. אין דבר. שטויות. את הריח אני בחיים לא אשכח. אז כשהגענו לטסה התנדבתי להוריד את התותח מהמוביל. אני נורא אוהב לנהוג טנקים. זה היה החלק הכי טוב בקורס. היה לנו קורס נהיגת טנקים במשך שבוע, ואחר-כך עברנו טסט וקיבלנו רישיון. כל השבוע נהגנו ופרקנו שרשראות בגבעות של איזה כפר ליד לטרון. שרמן הוא הטנק הכי מטומטם שיכול להיות. כדי להכניס מהלך לשלישי צריך למשוך בשתי הידיים ולבעוט ברגליים עד שמצליחים. לנהוג בטנק זה בדיוק ההיפך ממכונית. קודם כל הידיות האלו ששוברות את הידיים. זה לא הגה. זה פשוט עוצר את השרשרת של הטנק ומסובב אותו לצד השני. כשרוצים לעצור מושכים בשתי הידיים. לכן בסיבובים צריך ללחוץ על הגז עד הסוף. ככה גם בסוף הירידה, לפני שמתחילים לעלות. עד היום אני נוהג ככה במכונית, וזה די נס שאני עדיין בחיים. הכיף בטנק זה כשמגיעים לראש גבעה. הטנק ממשיך לעלות ואתה רואה רק את השמים, ואז בבת-אחת הוא מתהפך קדימה וכל המשקל שלו יורד לצד השני. וחוץ מזה כשאתה נוסע בטנק אתה באמת יכול לעלות על כל דבר. שום דבר בעולם לא יכול לעצור אותך. אז נכנסתי לתא הנהג ואבנר הבן-זונה ישב למעלה וכיוון אותי. בעצם זה לא ממש באשמתי, כי משקפיים לא היו עוזרים לי במיוחד, הרי מתא הנהג אי-אפשר לראות כלום. אבל בשביל אבנר זה היה תירוץ טוב כדי שהוא לא ירגיש אשם על מה שקרה. אם האידיוט הזה היה יורד ומכוון אותי מלמטה לא היה קורה כלום. אבל הוא הרגיש כמו קאובוי במלחמה ושכח את כל מה שהוא לימד אותנו בקורס. הוא ישב למעלה מצד ימין, וכנראה שגם הוא לא ראה כל-כך טוב מה קורה מצד שמאל, כי היתה שם תהום ושנינו פחדנו ליפול לשם. אז הוא כל הזמן סימן לי ביד ימינה וצעק לי סע! סע! אז נסעתי. אבל מימין היו משאיות אזרחיות שהוחרמו בתחילת המלחמה. זאת אומרת גייסו אותן יחד עם הנהגים. ליד המשאית הראשונה עמד אזרח, שכנראה היה הנהג, וכשהגענו הוא נעלם לי מהעיניים, ואני הורדתי חצי משאית בלי להרגיש כלום. זו היתה נסיעה די איטית, והמשאית נמעכה ככה לאט לאט, כמו חמאה. מאחור התחיל הנהג לרוץ אחרינו ולצעוק מטומטם, מי נתן לך רישיון? אבל אבנר אמר לי תברח, תברח! ואני נתתי פול גז וברחנו. מאז לא נתנו לי יותר לנהוג טנק, וזו היתה כנראה תרומתי היחידה למאמץ המלחמתי. חבל שלא ציירתי משאית על דופן התותח, כמו שהטייסים עושים. מה יש? הצלחתי להפיל משאית כבר ביום הראשון של המלחמה. מתוך 'צוות 4', מאת דרור גרין, הוצאת 'כתר' 1992.

רוז יקרה, הספר הוא רומן המתבסס על הסיפור של הצוות שלי ממלחמת יום כיפור. למעשה, הספר בנוי ממאה ועשרים מונולוגים של חברי הצוות, ועוד שתי נשים הקשורות בסיפור. את הדמויות המצאתי, אך כל הפרטים מבוססים על מה שקרה במציאות. זהו סיפור על חברי צוות של תותח שנפגשים עשרים שנה לאחר המלחמה ויוצאים לחפש את מפקד המחלקה שלהם שבשל פחדנותו והתנהגותו נהרג אחד מחבריהם. מפקד המחלקה הוא אבנר אמיר, אותו לא פגשתי מאז המלחמה, ואשר לו לא אוכל לסלוח לעולם. בגללו הפרנו את הפסקת האש הראשונה עם המצרים באיסמעיליה, מה שגרם להמשך המלחמה, ולמות חיילים נוספים. ברדיו דיווחו, כמובן, שהמצרים הם שהפרו את הפסקת האש, אבל לא זו היתה האמת. הספר יצא לאור בהוצאת 'כתר' לפני כשמונה שנים. לאחר שיצא לאור התקשרו אלי חיילים רבים שגם הם היו במלחמה במקומות דומים, וביקשו לספר לי את סיפורם. רק אז הבנתי שמדובר בסיפור 'תקוע', שאיש אינו רוצה לדבר עליו, ושלמעשה כמעט כל מי שהשתתף במלחמה סובל מהלם-קרב סמוי. מאז החלטתי ליצור קבוצות תמיכה לנפגעי הלם-קרב, ובעקבות זאת הקמתי את הפורום הזה. אם אצליח למצוא את התקציב המתאים אפתח גם קבוצות תמיכה סגורות לנפגעי הלם-קרב ולמשפחותיהם. דרור