'בת זוג' להלום קרב.

לפני כמחצית השנה, הכרתי חמד של בחור. 'משכמו ומעלה' שנינו רווקים, בשנות ה30 המאוחרות של חיינו. הבחור חווה אירועים קשים מאוד בשירות הצבאי שלו וכן באחד מהסדיר ושני במילואים שלו.. מלבד שינה מרובה וקפיצות מתוך שינה. לא היו סממנים מיוחדים לפוסט טראומה. את הקפיצות מתוך שינה, הוא הסביר בסיוטים שיש לו מהאירוע הטראומטי עד מאוד שהוא חווה במילואים ואז הבחורציק הלך למילואים.. בחופשה השניה הוא חזר דרוך ומתוח, קופצני למגע וחסר מנוחה. אבל עדיין חם ואוהב.. בחופשה הבאה, הוא כבר לא חזר.. נעלם, התחיל להתבודד, ביקש להיות לבד עם עצמו וניתק מגע. כן, בדיעבד מסתבר שהיו 'מילואים' קשים. בהתחלה חשבתי שזאת דחיה שלו אותי.. עד שהבנתי בהתייעצות עם גורמים שונים, כמו נט"ל ופסיכולוגית שזוהי פוסט טראומה. מאז, התקרבנו, התרחקנו, התקרבנו התרחקנו.. הוא לא מסכים לוותר עלי, אבל גם לא מנהל זוגיות איתי. חברתי לאחד מחבריו, הצענו לו טיפול, דיברנו איתו על כל הנושא. זכינו להסכמה במצבו הקשה, אבל גם להתנגדויות אינספור פעמים, הסכמה לטיפול, חזרה בהסכמה.. הסטיגמה החברתית, מה יקרה אם יגלו בעבודה. הוא טוען שהוא מספיק סובל, והוא מפחד מתיבת הפנדורה שתפתח, מיחס משרד הביטחון והצבא למצבו (ראה מקרה אנשי מז"פ..) זה שובר אותי.. אני חסרת אונים!! יש לציין שאין לו משפחה כאן. שהוא לבד. ושלי קשה לוותר עליו.. כל מה שבא לי זה לחבק ולהחזיק לו את היד ולתמוך. אבל הוא לא נותן ובכוח, אי אפשר.. עצתכם? בתודה. אני.

צר לי, אבל בתור אחת שנשואה למי שסובל מ PTSD כבר שנים רבות, זה המצב, ולמרות שישנן תקופות יותר טובות מדי פעם באופן כללי קשה לקיים זוגיות בה תתני הרבה אבל גם תקבלי. :(

להביא אותו לאבחון כלשהו, לטיפול וללוות אותו לאורך כל הדרך. אני רוצה שנחיה עם מה שעבר עליו, על הצד הטוב ביותר. אני כאן, 'בזכות ולא בחסד' ולמרות שהיינו 'זוג' בתחילת דרכו, 'נטישה' לא באה כרגע בחשבון.. אני קוראת את צביקה וד"ר דוד גרין ורק מתחזקת. אני.

כרגע, הבחור אינו מוכן לשמוע על טיפול. כל ניסיון שנעשה בכיוון, הסתיים בניתוק של כמה ימים ומשם הדרך חזרה קשה יותר, כבייכול, 2 צעדים אחורה. עברנו דרך ארוכה. מההכרה בבעיה עד להסכמה לטיפול. הצלחנו להגיע לליבו ולחמם אותו כשהבענו השתתפות בכאביו וביסוריו. מה שמאוד חשוב לי כ'בת זוג'. ברגע שהוא קלט מה עלול טיפול ביחידת נפגעים של צה"ל לגרום לו, זכינו להתנגדות נחרצת ולשרשרת אימה נוספת מצידו. אינספור תירוצים להתבודדות.. כרגע אני רק נמצאת פה לחבק ולתמוך. כשמאפשרים לי לעשות זאת כמובן וכרגע, גם את זה לא. לפעמים אני תוהה אם שיחות הטלפון שלי איתו בשעת התבודדות, מעיקות או מחממות את הלב. למעשה, אני מהלכת על ביצים.. אני.