30 שנים
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
הכל מסוכן, אי אפשר לסמוך על שום דבר ועל אף אחד ולשום דבר אין הסבר. נהרסת האמונה בעצמי כבעל יכולת, ובהכרח, נפגעת גם היכולת ליצור קשר קרוב. ניתן להבין מדוע, בתגובה לכך, מופיע צורך להיות דרוך ולבדוק מסביב, לזכור כל הזמן מה היה כדי שלא לפגוש את זה שוב, ולנסות להימנע מכל מה שדומה לזה. גם אין שום מקום לתכנון העתיד, אין טעם. זוהי "פוסט טראומה" ואלו בעצם התסמינים שתוארו לעיל. זהו ציוטוט ממאמר שקראתי עכשו באתר וסוף סןף אחרי 30 שנים מצעתי משהוא שמתאר את מה שאני מרגיש כלכך הרבה שנים
שלום דורון, אני משער שהתכוונת להגיב על אחת ההודעות, ובטעות פתחת הודעה חדשה. אתה צודק. מה שאתה מתאר הוא התחושה המאפיינת הלומי-קרב ונפגעי-טראומה רבים. זהו תיאור מצב של 'חרדה', הגורמת לניתוק מן המציאות וגם לדריכות בלתי-פוסקת. הדריכות הזו מסוכנת מאוד, משום שהיא שומרת אותנו במצב של לחץ, ועשויה לגרום לתופעות לוואי רבות (אולקוס, לחץ-דם, התקפי-לב). לכן חשוב מאוד ללמוד ולאמץ דרכים להרפיית הלחץ, ויש דרכים רבות לעשות זאת, החל מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ועד לשיטות הרפיה וטכניקות כמו שיטת פלדנקרייז, יוגה וטאי-צ'י. אתה מוזמן לחלוק אתנו כאן את תחושותיך, ואת הדרכים בהן אתה מתמודד עם הטראומה. בברכה, ד"ר דרור גרין
כ"כ מזדהה עם כל התחושות שעולות פה על אובדן רצף כאילו איזו חוליה חסרה בהוויה שלי כאילו יש איזו קפיצה בזמן וזו ממש כמו קללה. זו ממש תחושה שמשהו במוח נפגע ואין להשיב את זה. אני לא מוצאת שום דרכי התמודדות- מרגישה שרוצה את החוליה הזו בחזרה אני לא יכולה לדלג מעליה. מרגישה שרק נסיעה בזמן אחורה ושינוי התסריט יובילו לתקווה ולכן חשבתי על היפנוזה- מה דעתך? איך חוזרים למציאות? התפקוד היומיומי והשגרה לא מצליחים לעשות את זה אני חיה במציאות מקבילה ואף אחד לא מסוגל באמת להבין את זה. איך יוצאים מהסיוט הזה, או שלא יוצאים באמת..?
דורון, אני מרשה לעצמי לשייך את תגובתך אל הפניה שלי. למעשה, אני מרגישה ש'בן-זוגי' הוא שכותב אלי כאן. אחרי שנים בהם אנשים הקרובים אליו לא 'עלו' על בעיותיו, בהם הוא לא ניהל קשרים 'נורמליים' ישן ועבד סביב השעון.. נכנסתי לתמונה. לא קל להתמודד עם הטראומה פנים אל מול פנים. נוח כנראה לחיות איתה בארון. משיחות שהיו לי עימו, ברגעי וידוי וצלילות דעת, אני מרגישה שנפגעת היכולת ליצור קשר קרוב כתוצאה מהצורך לברוח, להתבודד ולא להרגיש. יש קושי להרגיש את עצמך, כתוצאה מהצורך להתנתק. ניתוק, כדי לשרוד. אם אני סתם נושמת, או מבקשת משהו ברגעים של נפילה, אני נזרקת מהמערכת בטוענה שזה: 'לא מסתדר לנו'. כשאני יודעת שזה בעצם לא מסתדר רק לו.. כי לי זה מסתדר מצויין ואני מצליחה להפריד בין הבן אדם לבין כאבו. לפעמים אני מרגישה דחויה, לא רצויה, מתבלבלת ושוכחת... אבל אני עדיין כאן. וביתיים לא מתכוונת ללכת לאף מקום. עדיין ובינתיים, כי אני די לבד במערכה הזאת. אין לו משפחה, מעט מאוד חברים קרובים, אם בכלל.. רק חבר אחד (יש לציין, לאותו קרב שהשאיר בו את חותמו..) העומד די חסר אונים מולו, מחשש לאבד אותו, כשם שאיבד את חבריו בקרב. אנחנו קובעים להפגש והוא נעלם. בפשטות הוא יכול לא לענות לשיחות הטלפון שלי יום שלם... לעמוד מול דבר שכזה, זהו חוסר אונים! אין טעם להראות שאני כועסת, כי הוא יסתגר בתוך עצמו עוד יותר.. ויקח לו יותר זמן לחזור לעצמו. אז תגידו לי, אלו חיים בכלל? ובבקשה, לא לפקפק באהבתו אלי.. אין לי שום ספק שבזה מדובר. אני.
שלום לך, את כותבת שאת "מצליחה להפריד בין הבן אדם לבין כאבו", וכאן לצערי טמונה המלכודת. הטראומה אינה 'מחלה' או משהו 'חיצוני', אלא חלק מהותי שהצטרף לאישיות שלנו כהלומי-קרב, וכדי להתמודד אתה צריך לקבל אותה וללמוד לחיות אתה, ולא לנסות להסיט אותה הצידה או להתעלם ממנה. אינני מפקפק באהבתך, אבל לאהבה יש משמעות כאשר היא הדדית, וכאשר ניתן לממש אותה יחד מתוך הסכמה (ולא כהתאהבות בכוכבי קולנוע רחוקים). אם את רוצה באמת לחלוק אתו את חייו, עליכם להתמודד יחד עם הטראומה שלו. מותר לך להתנות את הזוגיות במוכנות שלו לשתף אותך בכך, ובהתחייבות שלך לקבל זאת כחלק ממנו. אתם יכולים לפנות לייעוץ זוגי, וכדאי לך מאוד גם להתייעץ לבד עם מומחים לטראומה, כדי להבין טוב יותר את הסימפטומים. אם תתמכי בו ללא תנאי, מצד אחד, ותדרשי ממנו יחס של הדדיות, מצד שני, תוכלו ליצור זוגיות טובה ולדעת להתמודד עם קשיים המופיעים מדי פעם, באופן שלא יפגעו בזוגיות שלכם. בהצלחה, ד"ר דרור גרין
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
