מהזוית שלי

אני קורא את ההודעות והכל חוזר אלי, אותם ימים קשים שנראו כנצח מסך שחור ללא כל תקווה ללא אור או ניצוץ של אופטימיות, מציאות מהולה בדימיון שקשה מאוד להבחין בניהם מחשבות שווא, פחד חוסר ביטחון בסיסי בהלה ורגישות לדברים הכי פעוטים וזעם לא מוסבר וכוננות מתמדת, נראה חמור? בהחלט! גם אז אני זוכר את עצמי לא עונה לטלפונים של הקרובים ביותר למה? כי במצב הזה למי יש כוח לדבר לספר, והבושה? והשאלות שלהם?בשלב הזה רציתי רק שקט שיניחו לי. בשלב הבא התחלתי להכיר בזה שנפצעתי ואם לא אקבל טיפול אני ימות. ואז התחלתי בטיפולים ובהכרה של משרד הביטחון. במצב שלי לא היה מנוס אלא להשתמש בתרופות כדי ליצב את מצבי, אני זוכר שרק כעבור 7 חודשים של טיפול תרופתי כבד התחלתי להרגיש שינוי לטובה ויחד עם הטיפול ההתנהגותי ששולב התחלתי להרגיש שאני עומד על הרגליים ומתחיל ללמוד לעשות את כל הפעולות הכי פשוטות תוך כדי הרבה תירגולים וכל הזמן תרגלתי את הדברים כך שהתחלתי ללמוד מחדש להתמודד אם הקשיים והחרדות שנגרמו כתוצאה מהפציעה וזה עוזר לי היום בתפקוד היום יומי. במהלך הטיפולים הבנתי שאני חייב לתת יד למשפחה ולחברים שהושיטו את ידם לעזרה כי אני זקוק להם ובעזרתם אני אתקדם.

הבעיה מתחילה כאשר האדם מסרב לקבל תמיכה כלשהי ומסתגר. רק כאשר יגיע לתחתית וכמו שאנחנו יודעים לכל אחד תחתית משלו, אם בכלל, הוא יבקש עזרה או יסכים לקבל תמיכה. מצד הקרובים, זה מצריך תעצומות נפש ואורך רוח כמעט אינסופיות! תודה..