הודעת המשך

שלום קרן, בתגובה להודעות קודמות שלך כתבתי לך שטראומה אינה 'מחלה' הניתנת לתיקון, אלא פגיעה שעשויה להחמיר ככל שמתעמקים בה. לכן לא המלצתי על טיפולים בסגנון הפסיכואנליטי, המציעים לשוב ולעבד את הטראומה, אלא לחפש דרכים יעילות יותר להתמודד עם המציאות העכשווית. אני מבין שהתשובה שלי לא מצאה-חן בעיניך. כתבת לי שאת לא יכולה להפסיק לעסוק בטראומה עד שתצליחי לשחזר את 'החוליה החסרה' ולהתחבר מחדש לזהות הקודמת שלך. שאלת אותי מדוע לא להניח שלכל נפגע יש דרך שונה להתמודד עם הטראומה. בכך את לגמרי צודקת. הפגיעה הטראומטית שונה אצל כל אחד מן הנפגעים, וכל אחד מתמודד איתה בדרך שונה, בהתאם ליכולותיו ולניסיון חייו. עם זאת, ההתעקשות שלך לשחזר את החוליה החסרה וליצור מחדש את הרצף שנקטע על-ידי הטראומה היא בעיני משימה בלתי-אפשרית, משום שיש בה הכחשה של משמעות הטראומה. הטראומה גורמת לאיבוד תחושת-הביטחון ויכולת ההסתגלות למציאות. העיסוק בטראומה, וכל מפגש עם טראומה נוספת, מגבירים את תחושת חוסר-הביטחון (החרדה). התוצאה העיקרית של הטראומה היא רגישות מוגברת למשברים, ולא ניתן לתקן אותה אלא רק ללמוד לקבל אותה ולפתח דרכים חדשות ליצירת תחושת ביטחון בעולם. כפי שכתבת, יש דרכים רבות לעשות זאת. ההתעקשות שלך על העיסוק בטראומה אינה אחת מן הדרכים האלו, ולצערי היא רק תגביר את קשייך. לדעתי, ההתעקשות הזו נובעת מכך שאינך מקבלת את הטראומה כחלק מחייך, ומנסה למצוא דרכים להעלים אותה. לצערי, ניסים כאלו אינם קורים, וככל שתמהרי לקבל את המציאות החדשה של חייך ולחפש דרכים שישפרו את חייך, כך ייטב לך. הדרך היעילה לעשות זאת היא ליצור סביבת חיים בטוחה, ולהיעזר בחברים ובני-משפחה שירצו לתמוך בך בדרך הזו. זה תהליך ארוך שיאפשר לך לשקם את חייך ולממש את היכולות שלך. בהצלחה, ד"ר דרור גרין