קל לי יותר כי אתם לא רואים ולא נכנסים לי לנשמה
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
ימים לא קלים ימים של מיטה ועוד מיטה אוכל בליילה חא עובד לאט מתנתק מכולם אותי זה מפחיד עד כאב אמא שלי כל יום באה לבקר את הנכד על הדרך אותי והאישה לא יודעת כמו שאני מכיר אותה היא מסתובבת סביב עצמה אני רואה איך אני דועך אבל לא יכול לעשות כלום כדי לעצור זה הכאב הזה שלא מרפה ורק מתגבר בנשמה
שלום אלון, עצוב לקרוא את הדברים שאתה כותב. אני משער שלא מעטים בפורום שלנו מרגישים כמוך לעתים, ואולי יוכלו לסייע לך אם תשתף אותנו במה שקורה לך, ואם תרצה לשנות את מצבך, משום שלא ניתן לעזור למי שאינו רוצה בעזרה. האם תרצה שמישהו יתקשר אליך, או שמישהו יפגוש אותך? אם כן, כתוב את כתובת האימייל שלך, כדי שמשתתפים אחרים יוכלו לכתוב אליך. אני מאחל לך שקט ושלווה, ומקווה שתרגיש טוב יותר. ד"ר דרור גרין
מי יעזור לי ואין לו משהוא איזה אינטרס חבוי מי יתן לי יד שאותי הוא לא מכיר ולמה שמישהו יקח את כאבי העצום על גבו ומה יצא לו בםוף מזה ובעצם מי יקבל אותי כמו שאני אמיתי עם הכל לא מתחבא מאחורי היופי והשקר שאני חי בו מאז השחרור לעזאזל בן דוד שלי ילד אמיץ גבר קטן התגייס לקרבי לאחר המסלול ושהתחיל לחוות על בשרו בא אל אביו ואמר לו אני גמרתי עם קרבי ואבא שלו כמו שלי לא מקבל את זה אבל הילד עשה את הבחירה הלואי שלי אז היה את האומץ שיש לילד לעמוד כנגד כל הציפיות ולאכזב אולי היום הכל היה שונה חבל חבל אבל
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
