שלום רב...
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
כתבתי תגובה בפורום ב-2008 בנושא טראומה של תצפיתניות. שאלתי כאן לגבי הדילמה אם ללכת לראות קב"ן עקב בעיות שחוויתי כתצפיתניות בגבול רצועת עזה. מה שהתפתח בהמשך הוא שהלכתי לקב"ן, בסופו של עניין הוא אמר לי שכל מה שאני צריכה זה קצת תמיכה מחברים ומשפחה ויהיה בסדר (זה סוכם בפגישה אחת ) אני רציתי להאמין שדברים יסתדרו ביום שאשתחרר מצה"ל. השתחררתי מצה"ל אחרי שנתיים מעניינות מאוד בגבול הרצועה וקשים באותה מידה. חודשיים אחרי שהשתחררתי, חברים אמרו לי שאני בן אדם קשה ולא נעים מאז שהשתחררתי. לא הצלחתי ממש לשנות את המצב, אבל זה לא שינה הרבה כי עזבתי את הבית לעבודה מועדפת באילת. לצערי התמונות מהצבא לא הפסיקו להציף אותי. כמו כן, גם סיוטים ומחשבות אובססיביות על מה שראיתי שם לא הפסיקו להתריד אותי. אחרי ששכנעתי את עצמי שיהיה בסדר, נתקפתי בהתקף חרדה (או כך לפחות הרופא הגדיר) והתחלתי טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לבסוף הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי עם עזיבתי את העיר. את הטיפול התרופתי הפסקתי לקראת הטיול שלי בחו"ל. נכון להיום, כשנתיים מהיום שהשתחררתי, אני עדיין סובלת מחרדות, פלאשבקים, סיוטים ומחשבות אובססיביות על מה שראיתי שם בקו. אני לא רוצה להשוות את עצמי לרגע ללוחם. אבל הדברים האלה תוקעים אותי במקום ואני לא מצליחה להשתחרר מהם. לא מעוניינת בנחות צה"ל. אני עכשיו נמצאת בטיפול עם דילמה - אם לחזור לטיפול תרופתי או לא. יש עוד דרכים להפסיק את הפלאשבקים האלה? את החרדות? אני בסך הכל רוצה שזה יפסק בכדי שאוכל לישון טוב לשם שינוי, ולתפקד כמו שצריך בלי יותר מדיי אלכוהול. תודה.
שלום a, אינך צריכה להתנצל, משום שעבודת התצפיתנית אינה חשובה פחות מעבודתו של הלוחם. מהיכרותי עם הנושא, תופעת הפוסט-טראומה אצל תצפיתניות לא פחות קשה משל לוחמים בקרב, וחבל שצה"ל אינו מטפל בכך כראוי. את הלומת-קרב כמו כל לוחם אחר, ואם לא תטפלי בכך בהקדם האפשרי תסבלי מפוסט-טראומה כל חייך, והקושי ילך ויגבר. טיפול תרופתי אינו 'טיפול' אלא אמצעי להסתיר את הסימפטומים, אך הוא אינו מסלק את הקושי. החרדות והפלאשבקים והקשיים החברתיים לא ייפסקו מעצמם. גם הטיפול הנפשי המקובל, הפסיכודינמי, אינו יעיל, וכדאי לך לנסות להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. אם תזדקקי לעזרה נוספת, תוכלי לכתוב אלי: [email protected] בהצלחה, ד"ר דרור גרין
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
