תגובה לתגובה על P E
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
תגובתה של ד"ר ניצה נקש על תשובתך נעה בין כעס ואמירה שאתה חסר ידע מוחלט על סוג טיפול זה.אין ספק שאני מבולבל לחלוטין. בתודה אמיר
שלום אמיר, אינני יודע למה אתה מתכוון, ולא ראיתי כאן תגובה של ד"ר ניצה נקש. מעולם לא התיימרתי להיות מומחה בשיטת החשיפה הממושכת, אבל קראתי את הספרות בנושא זה. גם לא הטלתי ספק בתוצאות של הטיפול בחשיפה ממושכת, המיועדות להחליש את השפעתו של הזיכרון הטראומטי. כתבתי שעד כה לא פגשתי הלומי-קרב שסיפרו על הטבה דרמטית במצבם, כפי ששיטה זו מתיימרת להציע, ואשמח מאוד אם הלומי-קרב שהתנסו בכך יציגו כאן את תוצאת הטיפול. כתבתי גם שאם ההצלחה היתה כה גורפת, אני משער שאגף השיקום היה ממהר לכפות אותה על הלומי-הקרב, כדי להקטין את התמיכה הקבועה בהם. החשיפה הממושכת אינה הגישה היחידה המתיימרת להציע ריפוי מהיר להלומי-קרב. הטעות הבסיסית של גישות אלו אינה בטכניקה שהן מציעות, וטכניקות רבות, כמו טכניקות הרפיה, עשויות להיות יעילות ביותר. הטעות היא בהנחה שהלם-קרב הוא מחלה הניתנת לריפוי. הלם-קרב אינו מחלה אלא פגיעה קשה בתחושת הביטחון, ולא ניתן לרפא אותה. ניתן לחיות איתה ולשפר לאט לאט את המיומנויות הרגשיות שנפגעו. יתכן שהחשיפה הממושכת מסייעת להתמודד עם הזכרונות הקשים, אבל מי קבע שזו הבעיה העיקרית של הלומי-הקרב? הקושי העיקרי אינו הזיכרון, אלא היכולת המעשית לתפקד במשפחה, בחברה, בעבודה, ולפתח מחדש מיומנויות המבוססות על אמון וביטחון בסביבה. אינני מכיר את ד"ר נקש, ומעולם לא שוחחתי אתה. אם משהו בדברי פגע בה, היא יכולה היתה לפנות אלי ישירות. גם התמודדות עם כעסים היא מיומנות רגשית חשובה שנפגעי טראומה מתמודדים אתה מדי יום. שנה טובה, ד"ר דרור גרין
שלום אמיר, במקרה אני קורא עכשיו ספר חדש שיצא לאור בארצות-הברית על הטיפול בהלומי-קרב, ובו מאמרים על שיטות טיפול שונות. וכך כותבת עדנה פואה, שפיתחה את שיטת החשיפה הממושכת, בהקדמה למאמר שלה: "רוב הניסויים הקליניים נעשו באוכלוסיה האזרחית במקרים של תקיפה מינית, אלימות או תאונות דרכים. בהשוואה לכך, מחקרים מעטים בלבד פורסמו על הטיפול בהלומי-קרב, והתוצאות המשתקפות מהם הרבה יותר צנועות". אם מייסדת השיטה עצמה עדיין ספקנית לגבי התועלת שלה להלומי-קרב, אין צורך בחוות-הדעת שלי. שנה טובה, ד"ר דרור גרין