חיפוש חומר

שלום לכולם, שמי מעין ואני סובלת מפוסט טראומה ממלחמת לבנון השניה בה שרתתי במילואים. כיום אני סטודנטית וכותבת עבודה סמינריונית על פוסט טראומה בעיקבות מלחמת יום הכיפורים בכלל ועל ספרו של יורם קופרמינץ 'אוקטובר יומן מלחמה'. אני מחפשת חומר על הנושא וחשבתי שאוכל להעזר בפורום זה על מנת למצוא מידע כזה. תודה מראש. מעין.

דר' גרין הנכבד הלומי הקרב ptsd חשים נבגדים ,לכאורה כל הגוף חולה,המשפחה חולה,הילדים חולים,והרי ניתן לבדוק זאת. למה אתה כרופא לא מקים שדולה למעננו עם חבריך בפורום הרופאים,פונים לחברי כנסת/שרים ומספרים על הסתרת הזכויות,על אי טיפול הולם,על יחס מחפיר,על מחלות נילוות,כתוצאה מהסטרס ומוכרים באמריקה לנכי ויטנאם. לדוגמא : מחלות לב,לחץ דם,סכרת וכדומה,הרי אלו תופעות פרקסלנקס של לחץ ומתח נפשי במדינתנו הנאורה ללא לובי ושדולה משמע שאיך קיים וחבל על חברינו הנשחקים ואלו שמתאבדים ומחביאים נתון זה

הזנחת מצב רפואי בגין דיכאון כתוצאה מפוסט טראומה צבאית, האם התאבדות? בגיל 54, נמצא המנוח בדירתו בשכונת נווה צדק בתל אביב כאשר הוא ללא רוח חיים. אלמנתו של המנוח טענה כי זכאית היא להכרה מכוח חוק הנכים וזאת משום שמדובר בהתאבדות של בעלה המנוח עקב אירועים שקרו במהלך שירותו הצבאי. קצין התגמולים קבע כי יש לדחות את התביעה שכן המנוח נפטר בשל מצבו הבריאותי ומחלות שונות (כגון מחלות לב, לחץ דם, כולסטרול וכדומה). המנוח התגייס לצה"ל בשנת 1967 ושוחרר אחרי זמן קצר בגין מצב נפשי לאחר התקלות עם מחבלים. בשנת 1991 הוכר המנוח כסובל מפוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי. אלמנתו של המנוח טענה כי יש להסתמך על דבריו של המומחה הרפואי באומרו – קיים יסוד סביר להניח שמדובר בהתאבדות. דבריו של המומחה נשענו על מספר גורמים: 1. המנוח היה נמצא בקבוצת הסיכון המובהקת ביותר לבצע התאבדות. מדובר בגבר מבוגר יחסית החי בנפרד מאשתו וסובל מדיכאון חמור. כמו כן, המנוח לא נטל תרופות פסיכיאטריות מתאימות. 2. המנוח ניתק את קשריו עם אשתו, גרם לסילוקו הפיסי ממשרדי אגף השיקום, גרם לסילוקו מבית אביו ואף בשכונה בה התגורר היה מעורב בסכסוך אלים עם השכנים. 3. המנוח ערך פרידה מבתו, כאדם ההולך מבלי לשוב. כמו כן, המנוח שילם חוב לספרנית לקראת התאבדותו וישנן עדויות נוספות המעלות חשש כי מדובר בהתאבדות מכוונת. הפסיכולוג מאשר קשר סיבתי בין הצבא לבין ההזנחה במצב הרפואי לטענת המומחה, המנוח שם קץ לחייו במתכוון. יחד עם זאת, המומחה הוסיף כי המנוח הזניח את מצבו הבריאותי ולא פנה לקבל טיפולים רפואיים חרף הדחיפות שבהם. לשיטתו של המומחה, מדובר בהזנחה אשר מקורה להביא למוות טבעי בגין אי קבלת טיפול הולם. במשך כארבע שנים היה המנוח מטופל על ידי פסיכולוג. בית המשפט זימן את הפסיכולוג לעדות והלה טען כי לא נראה שהמנוח שם קץ לחייו. עם זאת, הפסיכולוג אכן תמך בטענה כי המנוח הזניח את עצמו מבחינה בריאותית במופגן. כמו כן, הפסיכולוג קבע כי אכן מתקיים קשר סיבתי בין ההזנחה הרפואית למחלתו הנפשית של המנוח. בית המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור ולקבוע שהאלמנה זכאית לזכויות ממשרד הביטחון. בסופו של היום, הוכר הקשר הסיבתי בין ההזנחה הבריאותית לבין המצב הנפשי, דבר אשר הביא לפטירתו של המנוח.

לא מזמן נחשפנו שוב להתאבדות נכה צה"ל, ברוב דיווחיי החדשות בכלל לא הוזכרה העובדה שמדובר בנכה צה"ל, אפילו מהסיבות להתאבדותו התעלמו, ברוב אמצעי התקשורת הופיעה ידיעה כמו: "אדם הצית את עצמו במחלקה הפסיכיאטרית ...". אובדן חיים מיותר זה הוא המשך ישיר של ניסיונות אובדניים רבים מדיי שמבוצעים ע"י נכי צה"ל, ניסיונות אלה אינם מגיעים לתקשורת, וניראה לכאורה שיד נעלמה המושכת בחוטים גורמת למידע חשוב זה להעלם ולא להגיע לציבור הרחב. בדיקה קצרה אצל הנכים שהיו מעורבים בניסיונות אובדניים, מעלה עובדה כואבת, רובם ככולם מתלוננים על התנהגות בוטה לכאורה של עובדיי אגף השיקום המזלזלים בנכים, ומונעים מהם טיפולים מתאימים, שיחה קצרה עם בני המשפחות מחזקת עובדה זו. תלונות רבות מגיעות לידיעת שרים, חברי כנסת, וועדות ביקורת המדינה ולמבקר המדינה, אבל, אם עוקבים אחר האירועים והתלונות רואים שיש קו משותף לכולם, לכאורה לא נעשה כמעט מאומה. וועדת ביקורת המדינה מתריעה שואלת שאלות נוקבות ומורה על בדיקה ושינוי, ראשי אגף השיקום משיבים בשפה רפה משקרים לכאורה, ננזפים ע"י חברי וועדת ביקורת המדינה, אך בפועל כמעט ולא נעשה כלום לשיפור המצב, נהפוך הוא, לכאורה המצב רק מחמיר. השרים וחברי הכנסת, רובם ככולם, אינם מתייחסים כלל לנושא, להם יש עיסוקים חשובים יותר מחיי נכי צה"ל. התייעצתי עם איש מקצוע בכיר שבעברו היה בתפקיד מקצועי בכיר מאד בצה"ל, שאלתי אותו לנתוני התאבדויות בצה"ל ו-או בקרב נכי צה"ל, קיבלתי תשובה מאד מעניינת, מסתבר שבגלל בעיות הלכתיות (מי ששם קץ לחייו חייב להיקבר מחוץ לגדר), ובגלל בקשות מהמשפחה (פשוט מתביישים), מטשטשים בצורה כזאת או אחרת את עובדת ההתאבדות, ומוצאים סיבות מוות חלופיות. לאחרונה נתקלתי בדוגמא מעניינת, נכה צה"ל שקיבל טיפול פסיכולוגי במשך שנים הגיע למסקנה שהמטפלים הספציפיים שטיפלו בו אינם מתאימים לו יותר, הנכה ביקש מהרופא המחוזי החלפת מטפלים, אך כאן התחיל הסיוט. הרופא המחוזי הפנה אותו לעובדת השיקום, עובדת השיקום מבקשת המלצות, המלצות היו בשפע, למרות זאת ולאחר התכתבות רבה ובזבוז זמן לא אושר הטיפול, תלונה נשלחה למבקר המדינה והנושא היה "בטיפול" מספר חודשים. בינתיים נישבר הנכה ולילה אחד ניסה לשים קץ לחייו, למזלו או יותר נכון למזלה של משפחתו, חברים התקשרו תוך כדי הניסיון האובדני, והוא ענה, החברים הבינו שמדובר בניסיון אובדני ומיד הזעיקו אמבולנס תוך כדי הגעה לבית הנכה. הנכה אושפז לטיפול והשגחה בבית חולים איכילוב, ובמכתב השחרור שלו כתוב מפורשות:.....אינו פסיכוטי אך קיימת סכנה לביצוע מעשה אובדנות באופן אימפולסיבי ולכן זקוק לשמירה." ועוד כתוב: "...יש להפנותו בדחיפות להמשך טיפול ומעקב דרך אגף השיקום במשהב"ט." לאחר שיצא מבית החולים ובעידוד חבריו ביקש הנכה שוב טיפול ממשרד הביטחון, שוב תכתובות תירוצים ודחיות, הזמן עובר ומתקתק ממש כמו פצצה, אך למרות שנוקפים החודשים, הנכה לא קיבל "שמירה" או "טיפול ומעקב דרך אגף השיקום במשהב"ט", כפי שממליצים הרופאים המקצועיים של איכילוב. מסתבר שבאחת מלשכות אגף השיקום יש תופעה מעניינת, בעלת תפקיד בכיר, ללא הכשרה פסיכולוגית, פסיכיאטרית, סוציאלית או רפואית כל שהיא, קובעת למי יוענק טיפול פסיכולוגי וממי ימנע, היא "האלוקים", היא מחליטה מי ימשיך לנסות לשים קץ לחייו (וחלילה אולי גם יצליח) בגלל חוסר טיפול, ומי יזכה לטיפול, היא אינה מתייחסת לרופאים מקצועיים ולהמלצותיהם, היא הרבה יותר "חכמה", לה יש תפקיד עם עוצמה, ועל זה אמרו חכמים: "עבד כי ימלוך"! הבעיה הגדולה, שלכאורה היא מקבלת גיבוי מלא מראשיי אגף השיקום, שגם הם לא תמיד מתייחסים לתלונות.