הזכות לטיפול נפשי להלום קרב
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
אני הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה. אובחנתי לראשונה במרץ 83 אבל התעקשתי שלא להיות נכה צה"ל והתעקשתי לטפל בעצמי לבד, כולל חזרה לשמ"פ וסיום בגיל 44 כחוג"ד. סביב מלחמת לבנון השניה החלו התופעות להכות בי מחדש כשאני בטווח הטילים עם שלושה ילדים קטנים. משכתי ככה עד יום הזיכרון 2007 ושם התפרקתי. התחלתי תהליך מול היחידה לתגובות קרב בתה"ש והם שדחפו אותי לתבוע נכות. בינתיים טופלתי במסגרת זוגית, טיפול פרטי, שבשלב מסויים האגף מימן אותו. אח"כ בלחץ האגף הפסקתי את הטיפול הפרטי ובשנה וחצי האחרונות אני נפגש לבדי עם מטפל מטעם אגף שיקום. עכשיו קיבלתי הודעה שנגמרו 48 החודשים שהאגף מקציב לי ושאינני יכול להמשיך אתו. כן ברור לאגף שאמשיך טיפול פסיכיאטרי יקר אבל למרות שאני הלום קרב, לא טיפול פסיכולוגי. המטפל שלי ואני חשובים שיש הכרח להמשך הטיפול, אבל אני נדרש עכשיו להוכיח באותות ובמופתים מדוע. האם יש למישהו ניסיון בתחום ומה דעתך ד"ר גרין?
חובש יקר, אני מזדהה עם הדברים שכתבת, ואני עצמי עברתי תהליך דומה. התיאור שלך אופייני להלומי-קרב רבים, ואכן התופעות הפוסט-טראומטיות מחמירות לפעמים לאחר עשרים או שלושים שנה. לצערי תהליך ההכרה וה'טיפול' של אגף-השיקום מחמירים את הטראומה, ולכן אינני ממליץ על כך לאיש. זה אכן אבסורד שאגף השיקום מעדיף לסמם את הלומי-הקרב בתרופות פסיכיאטריות, במקום לדאוג לתמיכה ולשיקום. אני מאמין שטיפול זוגי הרבה יותר יעיל מכל טיפול אחר, וחיוני ביותר להתמודדות עם הטראומה. גישת האימון הרגשי שפיתחתי (Emotional Training) מבוססת על סדנה מרוכזת להלומי-קרב ובנות זוגם, וזה יעיל ביותר. אני מציע להיזהר מאוד מן ה'טיפול' של אגף השיקום, ולא לבזבז זמן על מאבק באגף השיקום. הם חזקים מדי. בהצלחה, ד"ר דרור גרין
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
