פוסט-טראומה

שלום משה, אני אינני מאמין ב'טיפול' פסיכיאטרי בהלומי-קרב, אלא באופן זמני במצבים קיצוניים ביותר כאשר לא ניתן לתקשר איתם בדרך אחרת. טיפול תרופתי אינו טיפול, אלא שימוש בסמים כדי לטשטש את הכאב הרגשי. התרופות אינן מתקנות ואינן מרפאות, לעתים תופעות-הלוואי שלהן גם מזיקות. נזעי חשמל הם 'טיפול בהלם', ואין דבר ציני יותר מאשר שימוש בהלם כלפי נפגעי הלם-קרב. זהו טיפול פרימיטיבי הדומה למי שבועט במכשיר חשמלי כאשר אינו פועל. בדרך כלל הבעיטה גורמת למכשיר לנזק נוסף, אך לפעמים היא גם גורמת למגע שניתק לשוב ולהתחבר. זה אינו 'טיפול'. מדוע צריך היפנוזה? מה הקשר שלה לפוסט-טראומה? כל שחזור של הטראומה מעורר את הטראומה ומחמיר את הסימפטומים הפוסט-טראומטים, וכל טיפול המסתמך על שחזור הטראומה עלול להזיק ביותר (לכן טיפול פסיכואנליטי או פסיכודינמי אינו מומלץ). הטיפול היחיד שעשוי לסייע הוא טיפול התנהגותי, שאינו טיפול 'נפשי' אלא תרגול שיכול לסייע לנפגעים לשקם את המיומנויות הרגשיות והחברתיות שנפגעו. אני עצמי פיתחתי את גישת 'האימון הרגשי', שאינה טיפול אלא דרך-חיים פשוטה ויעילה שמשקמת את המיומנויות הרגשיות שנפגעו. בזכות הגישה הזו הצלחתי להתמודד עם הלם-הקרב שלי, ולסייע גם לאחרים. אינני מתגורר בישראל, ואפשר לקרוא על כך בספרי 'אימון רגשי'. בהצלחה, ד"ר דרור גרין