יום כיפור, זיכרונות מלחמה

לפני שהחזירו את סיני נהגתי לנסוע לשם בכל יום כיפור. חשבתי שנעים לשכב בחום החורפי על החול הרך של נואייבה, במקום להישאר בירושלים ההולכת ומתחרדת. מוזר שרק עכשיו עלה בדעתי, שמבלי לחשוב על כך חזרתי שוב ושוב למקום הפשע. כמה שנים קודם לכן, באותו מזג אויר חמים של חורף מדברי, עמדתי על אותו החול הרך והתווכחתי עם אהוד על הגדרת האמנות. אהוד היה שחמטאי מבריק וגאון במתמטיקה, והוא טען שלאמנות יש מאפיינים אובייקטיביים. אני, שאין לי אלוהים, טענתי שהגדרת האמנות היא יחסית, ושיצירת אמנות היא כל מה שמוצב במוזיאון כיצירת אמנות. כמו ויכוחים רבים, גם הוויכוח הזה לא הוביל לשום מקום, אבל הוא השכיח מאתנו לרגע את מה שהיה חסר פשר אפילו יותר מאשר הגדרת האמנות. וכך עמדנו לנו, שקועים בחול, והתווכחנו להנאתנו עד שמיג מצרי שחלף מעלינו הנמיך טוס והרג את אהוד בכדורי מקלע 0.5. עד היום אינני מוכן לשוב ולהתווכח על הגדרת האמנות. כשהסתיימה המלחמה נשלחנו להקים גדוד חדש, ועלינו להלחם במובלעת הסורית שברמת-הגולן. במשך חודשים ארוכים כמעט שלא יצאנו הביתה, וכך נמנע מאתנו לבקר את הורי ההרוגים. איש מאתנו לא דיבר על כך לאחר המלחמה, ובמשך שנים רבות נשכח ממני שמו של אהוד. רק עשרים שנה מאוחר יותר, כשכתבתי את 'צוות 4', שבתי ונזכרתי במלחמה. כתבתי רומן על פגישה מדומה של אותו צוות תותחנים, כשכולנו בני ארבעים. בזמן הכתיבה שבו ועלו בזיכרוני פרטים רבים מאותה מלחמה, אך בשמו של אהוד לא הצלחתי להיזכר. כשכמעט סיימתי לכתוב את הספר הוזמנת לטקס עלייה לתורה של בנו של אחד מחברי. הטקס התקיים בבית-הכנסת ברחוב אוסישקין בירושלים, מרחק של צעדים אחדים מביתי. מעולם לא ביקרתי באותו בית-כנסת לפני כן, ובזמן שהמתנתי עד שבנו של חברי יעלה לתורה ישבתי מחוץ לאולם בית-הכנסת, ברחבת הכניסה, ודפדפתי בלי משים בספר שהיה מונח על השולחן. בעמוד הראשון של הספר היה מודבק פתק ועליו כתוב: לזכרון בתי XXX XXX ז"ל ונכדי אהוד XXXX הי"ד שנפל בסיני במלחמת יום הכיפורים וכך נזכרתי בשמו של אהוד. ישבתי שם ובכיתי בזמן העלייה לתורה, ושוב התביישתי על שלא פגשתי את הוריו של אהוד, לספר להם על רגעיו האחרונים. מן הפתק הבנתי שגם אמו של אהוד מתה, ועלה בדעתי שאולי מתה משברון לב. כעת כבר לא אוכל לספר לה דבר. כשכתבתי על כך בספר, לא הייתי בטוח שאני מדייק. האם באמת אמו של אהוד היא שמתה? אולי טעיתי? רציתי לשוב לבית-הכנסת כדי לבדוק את הפתק, אך למרות שעברתי באותו רחוב פעמים רבות בדרך אל ביתי, לא הצלחתי לשוב ולהיכנס לאותו בית-כנסת. לאחר שיצא הספר לאור פגשתי ידידה של הוריו של אהוד, והיא סיפרה לי שאכן טעיתי, ולא אמו של אהוד היא שמתה אלא דודתו. מספר חודשים לאחר מכן התקשר אלי רופא ישראלי שהתגורר בארצות-הברית, וביקש להיפגש אתי. כשנפגשנו בבית-הקפה של מלון קינג דייויד הוא הניח על השולחן ערימה של ספרים שכתבתי, אותם קנה בחנות, וביקש שאחתום עליהם. עדיין לא הבנתי במה מדובר, עד שהרופא סיפר לי שהוא היה דודו של אהוד. הוא רצה לשוב ולשמוע את הסיפור על מותו, ולפני שנפרדנו העניק לי את אותו הפתק שמצאתי בסידור שנתרם לבית-הכנסת ברחוב אוסישקין. הפתק הזה מוצמד עד היום ללוח השעם התלוי מעל שולחני, בין תמונותיו של פרויד לצילומי חברי האנגלים. לעתים אני שוכח איך הגיע לשם הצילום הזה, ואני נזכר באהוד, ובמלחמה, וממהר לשוב ולשכוח.

תודה, טלי וכמובן, את מוזמנת לנוח לפעמים מפורום 'פסיכולוגיה ופסיכיאטריה', שאת משתתפת בניהולו (וגם אני), ולהצטרף לפורום הזה. דרור

יורם היקר, הקטע שצירפתי כאן לקוח ממקום אחר, והוא מבטא את רגשותי, ללא כוונה לפגוע ברגשות אחרים. יש אנשים שחווית המלחמה, האימה והטירוף מחזירה אותם אל הדת, ויש אחרים שאותה חוויה עצמה מרחיקה אותם. אינני נוקט עמדה והעובדה שאני אינני דתי איננה מכוונת כלפי אמונתם של אחרים. אינני מרגיש אשמה על מותו של חברי לצוות. שנינו הסתכנו באותה המידה, ורק מקרה הוא שהוא נהרג ואני נותרתי בחיים. קשה היה לי, אחרי המלחמה, להמשיך במלחמה אחרת (ברמת הגולן) מבלי שניתן לנו זמן להתאבל על החברים שנהרגו ולבקר את הוריהם. אינני זקוק לצום או לבית-כנסת כדי לזכור את חברי, הנמצא במחשבותי לא מעט. אני מכבד את אלו שמוצאים בדת את התשובה לרגשות הקשים, שמעוררים בהם זכרונות המלחמה. בידידות, דרור