בריחות - גם לציפורן

בוקר טוב, ציפורן, פתאום, באחד מסניפי הענפים של אחד העצים למטה, סיפרת משהו על עצמך. סיפרת שפעם היית נוהג לברוח. שברחת מהבית פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיית בן שש או שבע, ברחת אל סבתך, שהחזירה אותך הביתה. ובפעם השניה ברחת בכיתה ו', וחזרת בעצמך, כדי לגלות שיכולת לפתור את הבעיה מבלי לברוח כלל. ומאז, אתה אינך בורח, ויש לך בית ומיטה ומאורה, ואין לך ממי לברוח. וזה מזכיר לי את המכשלה הגדולה ביותר של כולנו, ואת המקום בו כולנו משקרים לעצמנו ומפריעים לעצמנו לפתור בעיות ולהמשיך קדימה. הבריחה היא אמצעי מצוין, שמאפשר לנו להתעלם מן המציאות, ולדחות לרגע את פתרון הבעיות. כולנו עושים זאת כל הזמן. אנחנו מנסים להסתיר את הפגמים והחולשות שלנו, ובכך מחזקים אותם, אנחנו מעמידים פנים שטוב לנו כשקשה לנו, ולהיפך, כדי לזכות באהדה. אנחנו בורחים למקומות רחוקים, רק כדי לגלות שמעצמנו לעולם לא נוכל לברוח. גם בפורום הזה אנחנו כל הזמן בורחים. לכאורה, אנחנו מתמודדים עם אחד הנושאים החשובים והקשים ביותר שקיימים בתרבות הישראלית. הלם-הקרב, המוכר והסמוי, פגע במאות אלפי ישראלים שנכחו במלחמה, בקרב או באירוע טראומתי, ולמרות זאת רובנו מתעלמים מן הבעיה. כאן, בפורום, אנחנו מנסים להבין את הסיפור האישי של נפגעי הלם-הקרב, ואת הקושי של האחרים להאזין לו. מי שמדפדף בפורום הזה רואה שכל נגיעה בנושא מעוררת בריחות רבות. אתה עצמך, ציפורן, בורח ומסתתר מאחורי שם בדוי, כמו רבים אחרים. משתתפים סמויים רבים בורחים מחשיפה, ונותרים בצל, מבלי להציג כאן את עצמם. צביקה, שמעז להציג את סיפורו האישי מבלי להסתתר שב ובורח מאתנו כמעט מדי יום, ויהודה, הכוכב הראשי שלנו, בורח מסיפורי המלחמה כמו מאש, ומציף אותנו ברמזים ובמלים בודדות. אפילו רוז, החוט המקשר של הפורום שלנו, ממהרת לברוח לעבודה כשמישהו תוקף אותה כאן. כולנו בורחים כל הזמן. זו אחת הדרכים היעילות שלנו להתמודד עם קשיים. אז אולי במקום לברוח מן הנושא הזה, נדבר השבוע על טכניקות הבריחה שלנו, על היתרונות שלהן, וגם על המחיר שאנו משלמים עבורן. ובוקר טוב, דרור

ציפורן יקר, אני כתבתי על בריחות, שהן הטכניקה המשותפת לכולנו, ואתה ענית לי קצת יותר לעומק והעלית גם את הציניות לדיון. אני מסכים אתך. זה אכן הפתרון של החלשים. קראתי פעם משפט יפה של סקוט פיצ'ג'ראלד על השימוש בסימני קריאה: "אדם המשתמש בסימני קריאה משול לאדם הצוחק מדברי עצמו!" משהו דומה ניתן לומר גם על הציניות. אני שמח שהרמת את הכפפה, משום שבעיני כבר מזמן חדלת להיות 'ציפורנו של אשמדאי', וכמו רוז עברת כאן איזו מטמורפוזה שהוסיפה להודעות שלך הרבה רכות ורגישות, שהסיטו הצידה את הזפת הצינית. אז מה דעתך, ללא שום מחויבות, להמשיך ולהוריד את המעטה הציני ולבחור בשם (בדוי) אחר? למשל, ניתן לקצר את 'ציפורן' ל'ציפור'. זו תהיה הציפור שהשתחררה מציפורני הזפת הדביקים. במלים מעטות כתבת די הרבה, ובניגוד לאיזה דחף פנימי אני לא אנצל את ההזדמנות ולא אשאל שאלות. שמעתי את מה שכתבת על טיפול, על הבריחה אל הציניות, על רגישות ושריון, על אנשים יקרים שנפגעו וברחו, ועל הכאב והמרירות, וגם משהו על פילוסופיה. במקום לשאול, אני אמתין כאן בסבלנות, להמשך. ותודה על שהסרת את הכפפות. שלך, דרור

רוז יקרה, אכן המתנתי לתגובה שלך. כשכתבתי על הבריחות של כולנו, שקלתי שלא להזכיר אותך, כי ידעתי כמה את רגישה, אך החלטתי שאת מספיק חזקה לעמוד גם בזה. בריחות אינן משהו שלילי שצריך להתנצל עליו. להיפך, הן כלי הכרחי שכולנו עושים בו שימוש, אלא שלעתים המחיר כבד, וכדי להיות מודעים לו. לעתים את בורחת אל הפורום שלנו, ואני אסיר תודה לך על כך, ולעתים את בורחת מהפורום שלנו. וכפי שכתבת, את בורחת מן המקומות שבהם את אינך רצויה. התפקיד שלי, כאן בפורום, הוא לאחוז בכנף בגדך כאשר את חשה לא רצויה, כדי שלא תברחי, משום שלא תמיד התחושה של 'לא רצויה' אכן נובעת מן הסיבות הנכונות. ולכך התכוונתי. לעתים אנחנו בורחים מן הפחדים של עצמנו, ומשלמים מחיר יקר כשאנחנו נושאים אותם אתנו לכל מקום שנלך. קורס בפסיכולוגיה של כלות נשמע לי נושא חשוב, ואולי כדאי שבאמת תעלי את הדברים על הכתב ותעשי אתם משהו. כמעט בכל תחום המומחים הם גם מעין פסיכולוגים, וכנראה שאת היא המומחית בתחומך. וחוץ מזה, גם בפורום שלנו את פסיכולוגית בכלל לא רעה. ושוב תודה, דרור