אחרי שלושה ימים (1)

לכולם

כשהתעוררתי סוף סוף, לא הכרתי את סביבתי, הקירות הירקרקים, השקט, "מה זה?" חשבתי לעצמי, איפה אני?," "איזה שקט, התבוננתי סביבי, ליד המיטה בה שכבתי, נחה לה מזוודה קטנה. לפתע הופר השקט, אחות קטנה וזריזה נכנסה פנימה . "או. אני רואה שהתעוררת, איך אתה מרגיש?" משלא עניתי לה והסבתי את פני אל המזוודה אמרה "לא הוצאת אותה מתוך ידיך, הבנו שהיא חשובה לך, אז לקחנו אותה איתך" אמרה וצחקה.

נו באמת חשבתי לעצמי הם לא צריכים סיבה בשביל לקשור או להתעלל במקלחת קרה או סתם זריקה מעלפת אתה הרי כבר קשור ובידים שלהם ואני שוב שואל את עצמי אם הגעתי למצב של אינפוזיה אז מצבי טוב אולי הערפדים החליפו את עורםשאפילו לחשוב בלבך על מעשה שהם קוראים שתות אינך יכול לחשוב מייד יבאו שומרי הסף הבריונים ישכיבו אותך ולא משנה מה תגיד איך תגיב את כרית המחטים הם רוצים ככה שאין טעם להתנגד אולי מאוחר יותר כשהם יחשבו שאתה שלהם תאכל להעיף איזה אגרוף ולהוציא את הזעם על כל מה שעושים לך למרות שהיד מאוד כואבת אבל יש הרגשת סיפוק אדירה שאי אפשר להגדיר לאחר מכן יבואו שוב הזריקות אבל זה כבר לא משנה הרבה הרופא שניסה מספר פעמים להחדיר את מחט האינפוזיה העלה בי ציחקוקים רבים והוא ידע שאני צוחק עליו אמרתי לו אפילו טל החובש בדקירה הראשונה מצליח שאפילו את קורס החובשים לא סיים בגלל המלחמה ואתה כמה שילמת עבור התעודה היתה אומר לי היתי משיג לך זול יותר אז בלי ברירה קראו לרופא אחר שידוע כממומחה לנעיצות גם זה לא הצליח מייד ותמיד שאל אם כואב ועניתי אם אתה שואל אז אתה כנראה מעונין שיכאב ואז אני עונה בבטחה שבאמת כאב פיזי לא כואב ואם כואב זה מיד עובר שאל מה כואב עניתי אתם אף פעם לא תדעו אם עד עכשיו לא ידעתם וחוץ מזה אינכם רופאים בכלל למה שאספר לכם אתם תמיד סביב האוכל והכסף אתם הרי לא יודעים מהי מלחמה ואז הרופא יצא כשהסתובב הבחנתי בצחוק מלגלג ואני בליבי אמרתי אני כאן מי שצוחק עליכם

לאחר שעות, או ימים, או חודשים , ראיתי ליד המיטה את אבי ואת אימי, שלמיטב זכרוני הלכו לעולמם לפני שנים רבות. אמא ליטפה את ראשי ואבא היטיב את השמיכה על גופי הצנום ואמר אלי כי עתה יהיה הכל יותר טוב, יותר קל, כשהם קרובים אלי. הוצפתי בהקלה והבנתי שייסורי הגוף עומדים להסתיים ומעתה יהיה לי סוף סוף זמן לעצמי, ואז, שוב התקף שיעול החזיר אותי אל החדר האפלולי ואל הרעב שלעיתים עוד כירסם בי. אך הפעם התלוה קול נוסף אל היקיצה, צעקות לא ברורות ומהלומות על הדלת. ידעתי שאני חייב להסתתר אך ידעתי גם כי אם יפתחו את הדלת, יבוא קץ לייסורי, ואעבור לסוג אחר של ייסורים. לא יכולתי להניע אבר מאברי, ופשוט חיכיתי.