אחרי שלושה ימים (22)

אני יוצא לדרך. כעת עלי להשלים את הכישלון. אפילו להתאבד לא הצלחתי. גם אישפוז איננו פתרון לטווח רחוק, ובבית אינני יכול להישאר. לעולם לא אוכל למצוא בת-זוג כמו סיגל, שאוהבת ותומכת בי ללא תנאי. אבל לי אין דבר לתת לה בתמורה, ובמחלתי אני ממרר את חייה. אני יוצא לדרך. אני משאיר מאחורי את כל מה שכבר מזמן איננו שלי. את ביתי, את אשתי, את ילדי, את עברי, וגם את שתי השנים שפרחו מזכרוני. אני יוצא בידיים ריקות, ללא כסף וללא בגד להחלפה. אסע בטרמפים אל החוף הרחוק ביותר שאמצא, ושם אשב עד שתצא נשמתי מעצמה. אינני זקוק לה, לנשמה פיסחת זו, שאין בה עוד כל תועלת. אני יוצא לדרך.

יהודה יקר, אתה מוזמן, כמובן, להעניק לנו את עצותיך, אבל למה שלא תכתוב המשך לסיפור במקום זה (ותמספר את ההמשך)? דרור

מישהו השליך עתון ישן על החוף, ואני הרמתי אותו כדי להצית בו את המדורה כשירד הערב. לפתע קלטה עיני את הידיעה, וידי רעדו. בעיני רוחי ראיתי את סיגל הבוכה, והבנתי עד כמה אני ממשיך לפגוע בה. הרי לא אוכל להמשיך להסתתר כאן על החוף לתמיד, ובינתיים דואגים לי שם, בבית. ניגשתי לתא הטלפון הציבורי וחייגתי הביתה. "אתה חי?" שמעתי את קולה הרועד של סיגל, ומיד הצפתי אותה בדברי התנצלות. אבל מצידו השני של הקו לא היתה כל תשובה. רק לאחר שתיקה ארוכה שמעתי שוב את קולה של סיגל: "זהו, יש גבול למה שאתה יכול לעשות לנו. אני לא רוצה לראות אותך יותר." וניתקה.