הודו (1)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
בשלוש לפנות בוקר העירה אותי מנהלת ה"גסט האוס" בו לנתי ברישיקש, עיר די גדולה בהודו. בפנים חמוצים ומנומנים אמרה לי שיש לי טלפון דחוף. טלפון דחוף? כאן? בהודו? רק לפני 4 ימים דיברתי עם הבית בארץ. אמרו לי שהכל בסדר, ירון משתחרר בעוד שבועיים, רחלי מתגייסת בשבוע הבא (ונורא מאוכזבת מזה שלא אגיע למסיבת הגיוס שלה), ודודי לומד לבגרות בפיזיקה (קצת נחת להורים שלנו לא תזיק). ירדתי לקומה התחתונה, משפשף את העיניים שלי כדי להתעורר. "הלו", עניתי לטלפון "דניאל גזית?" שאל אותי קול בעברית. "מדבר, מי זה ?" "מדבר נעם פרסקי משגרירות ישראל בדלהי, אנחנו מחפשים אותך כבר יומיים וחצי, ועכשיו אמר לנו מישהו שטייל אתך שאתה נמצא ברישיקש " "מה קרה?! הכל בסדר?" "שמע דניאל - ההורים שלך ביקשו שתחזור הביתה במהירות האפשרית..." "ירון?! אבא?! אמא?! מי זה?, מה לעזאזל קרה?" "תירגע דניאל, ירון אחיך נפצע בלבנון. הוא בסדר, אבל המשפחה שלך ביקשה שתגיע הביתה. אנחנו נעזור לך לעשות את כל הסידורים המתאימים..." נעם מהשגרירות המשיך לדבר, אבל אני כבר לא הייתי שם. ירון? פחות משבועיים לפני השחרור? ואיך לעזאזל אני מגיע מכאן לדלהי ולישראל? לצאת עכשיו? מחר בבוקר? ומה עם כסף? ואיך אני משיג כרטיס? וירון? הוא רק נפצע או שאולי מישהו מנסה רק להרגיע אותי?
לא לא כל כך טוב
בוקר יהודה , איך ההרגשה הבוקר ?
"דניאל, דניאל," ניסה מישהו לטלטל את כתפי במבטא הודי, אך אני לא הצלחתי לפקוח את עיני. סטירת לחי אדירה החזירה אותי לחיים, ומעלי ראיתי את פקיד הקבלה הנבוך מחזיק את ידו האחת בשניה, כמתנצל, ועיניו הגדולות מתבוננות בי בעצב. "סליחה, מיסטר דניאל," הוא גמגם, "אתה נפלת, וחשבתי אולי אתה מת." בהודו לא עושים עניין גדול כזה ממתים, חשבתי לעצמי, בזמן שהבנתי שכנראה התעלפתי ונפלתי על הרצפה. ירון, נזכרתי. הוא נפצע, ואני מוכרח לשוב לארץ. שוב התערפלו מחשבותי, וראיתי את פקיד הקבלה הולך ונעלם מבעד לערפל. בכל כוחי ניסיתי לפקוח את עינה, אבל חרדה גדולה אחזה בי וכל גופי כאב, ושוב ראיתי בעיני רוחי את הג'יפ, שעשרות פלסטינים טלטלו בחוזקה בכניסה לג'נין, עד שהגיעה המחלקה של זאביק וחילצה אותנו. בחודשיים האחרונים, מאז השחרור, חוזרים הזכרונות ועולים בי. בבית רצו לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי, אבל מה פתאום שחייל קרבי כמוני ילך לטיפול נפשי? מה אני, משוגע? כשאבא הציע לי לנסוע לטייל בהודו כמתנת שחרור, למרות מחאותיה של אמא, קפצתי בשמחה על ההזדמנות. ועכשיו, ירון. זיעה קרה שטפה את גופי. אני מוכרח למצוא כרטיס טיסה ולחזור לארץ. אחי הקטן, שהיה החבר הטוב ביותר שלי, נפצע, ואני מטייל בהודו? שוב הרגשתי איך לבי הולם בחוזקה, כעומד להיפקע, ואיך זכרונות ג'נין שבים ומשתלטים עלי. הצעקה שלי החרידה את כל יושבי הגסט האוס.
ברחתי החוצה מן המלון במטרה להיטמע בין בדמויות הציוריות והמוזרות שהתהלכו ברחוב שליד הגסט האוס. חלפה במוחי המחשבה שירון זקוק לי, וכעת אני כה רחוק ממנו. מה עובר על ירון עכשיו ? אולי כאבי -תופת ,אולי הוא נפצע קשה ממה שסיפרו לי. אני חייב להגיע לארץ. אני בטוח שאם הייתי בארץ ירון לא היה נפצע. הוא זקוק למישהו קרוב. מישהו אוהב ותומך שיעודד אותו . אני אנסה להשיג כרטיס טיסה כמה שיותר מהר. ניגשתי לסוכנות הנסיעות שלי . הפקיד הסביר לי שלא ניתן להקדים את הטיסה. רק בתנאי שאשלם סכום נוסף על הכרטיס המקורי. ידעתי שאין לי סכום נוסף כדי להקדים את טיסתי שנועדה לעוד שבוע וחצי . יצאתי מאוד עצוב ומדוכדך מסוכנות הנסיעות . המחשבות על מה שעבר עלי בצבא החלו להציף אותי שוב. שוב חשתי נרדף, נבגד ע"י מוחי. גם בהודו במקום להרגע, התחלתי לכעוס וחזרו אלי תמונות הכמעט לינץ' שכמעט עבר עליי בג'נין. הדבר נראה לי לא הגיוני, לא סביר כשחלפו על פני אנשים שלווים, שנראו שונאי-מלחמות. למה ראשי מדמה אותם שוב להמון הפלסטינאי שניסה להתנפל עליי ליד ג'נין?
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
