הודו (7)

מה הייתי עושה בלי תמר? לפני חודש, כשהגעתי לכאן, הייתי שיכור מהצבעים ומהריחות, ומאוד לבד. בימים הראשונים הייתי מאושר. רחוק מזכרונות האינתיפאדה ומהתרגשות השחרור, הרגשתי חופשי לנפשי. אבל לא עברו ימים מעטים והכל חזר. יום אחר, בזמן שנכנסתי לשוק הומה אדם, הקיפו אותי עשרות ילדים וסוחרים שביקשו למכור לי את מרכולתם, ואני נדחפתי מצד לצד, אוזני מתפקעות מצעקותיהם. ואז זה חזר. שוב הייתי בג'יפ שטולטל מצד לצד על-ידי עשרות פורעים פלסטינים שרצו להפוך אותו ולהרוג אותנו. באותו רגע איבדתי את הכרתי. כשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי ברחוב צדדי, כשפנים מתוקות ויפות, עם נקודה אדומה בין העיניים, מחייכות אלי. "כנראה שהתעלפת," אמרה לי באנגלית מגומגמת, וממבטאה לא קשה היה לזהות שגם היא ישראלית. "את מלאך?" שאלתי, והיא פערה עיניים מופתעות. "אתה מהארץ?" שאלה, וחיוכה השמח שב אליה. "אני תמר," אמרה, והושיטה את ידה. וכך הצילה אותי תמר מהאינתיפאדה של הודו, ומאותו היום שוב לא נפרדנו. כבר באותו הערב הציעה לי להצטרף אליה ולהתגורר באותו גסט האוס, ולאחר שסיפרתי לה את סיפורי חיבקה אותי בחום, ובמקרה נפגשו שפתינו. עכשיו עלינו להיפרד. "אני מוכרח לנסוע," אמרתי לה. "אני כבר מתגעגע אליך." "אני נוסעת אתך," היא אמרה בנחישות, ואחזה בידי. אני רוצה להיות אתך, ואחר-כך נשוב לכאן. כשאמרה "אחר-כך" נרעדתי כולי, מהמחשבה על מה שקרה לאחי הצעיר.