הודו (11)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
אני שונא את המוות, הוא לקח ממני כל כך הרבה, את סבא היקר, ואת סבתא, ואת גיסתי, וגיסי. הוא לקח ממני חברים יקרים, ועכשיו, עכשיו הוא מאים לקחת את אחי. אני שונא אותו, יש לי בטן מלאה עליו, כשהוא יגיע אלי, אי כבר אתחשבן איתו. אני יושב פה ליד אחי המחובר לאלף צינורות, ומכונה אחת מפיחה בו אויר לנשימה - כאילו חיים, המוח שלו נגמר אמרו הרופאים להורי, אבל הלב, עדין עובד, אולי אתם מוכנים לתרום איברים להשתלה?
שלום רוז מה שלומך מה קורה עם אחיך
אני מבין שזאת עבודה שלך דרור
על איזה אח אתה מדבר? יש לי 6
לפתע הכל התבהר. הצינורות, בית-החולים, המוות המקיף אותי מכל עבר, אחי השוכב שם חסר הכרה. כל זה היה שלי, משהו שנמנע ממני זמן רב, מאז אותו אירוע בג'נין, שבו ניצלתי ברגע האחרון. ועכשיו בא המוות לקחת את אחי, במקומי. לרגע חלפה בי סחרחורת, כמו בכל אותם פעמים שהזכרונות מציפים אותי, אבל הפעם לא התעלפתי. הפעם ידעתי מה עלי לעשות. זה הזמן להשלים את המלאכה. עלי ללכת ולהציע את עצמי למוות, לפני שיטעה ויקח את אחי. יצאתי נחוש אל מסדרון בית-החולים. בחוץ, על הספסל, ישבה תמר וראשה המנומנם נשמט אל צווארה. כל-כך יפה ושלווה, והנקודה האדומה שבין שתי עיניה עולה ויורדת עם נשימותיה. איך אוכל לספר לה מה אני עומד לעשות?
כמה דקות אחר כך הבנתי שזה לא יעזור, אם אחד מאיתנו ימות, זה יהרוג את הורי, אני לא הולך להתחלף עם אחי, אני אעשה דיל אחר. מבר המצוה שלי לא הייתי בבית כנסת, אנחנו לא אנשים דתיים. אבל עכשיו, בפעם ראשונה בחיי הרגשתי צורך לדבר עם אלוהים פנים אל פנים, "אתה תשאיר אותו בחיים, ואני אחזור בתשובה" כך חשבתי, כל הדרך, מחפש אחרי בית כנסת פתוח.
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
