שאלה לדרור

היי דרור אני ליאת הבת של יהודה אני בת 17 ולומדת בתיכון. מכוון שאתה מרצה ומבין בענינים שבהם עוסק פורום זה היתי רוצה שתסביר לי (משהו שאף אחד לא תרח לעשות) את מצבו של אבא ומה מעיק עליו למה הוא אף פעם לא שמח ולמה תמיד הוא חולה בדברים שאני לא מבינה ולא חושבת שיש לי מספיק השכלה בכללי כדי להבין דבר גדול שכזה והשאלה הגדולה מכולם: מתי יגמר כל הסיוט הזה אם בכלל. ומה אני יכולה לעשות בכדי להקל על המצב . מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה בתור ילדה לחיות עם המצב ובכלל קשה יותר כשלאבא קורים דברים לא ברורים ואני יודעת שהוא סובל רק לא מבינה ממה ולמה? בשנים האחרונות היה ממש קשה ואפילו בלתי נסבל לחיות פה בבית, וגם לתפקד מחוץ לבית היה קשה מאוד כשאתה חיי במחשבה של מה יהיה בבית כשאני אחזור? וזה קשה זה עושה לי כל מני לחצים כאלה בכל הגוף( לפעמים גם קשה לי לנשום) ואז אתה מנסה לעשות דברים שאולי יגרמו לך להרגיש טוב יותר עם עצמך(ולאמא זה נראה כאילו אני מתנהגת בטפשות), אני אומרת לעצמי שזה בסדר כי מה שעושה לי טוב ומשחרר אותי מהמחשבות הרעות והפחדים הוא בסדר, אני בסהכ רוצה שיהיה אם לא לי אז לאחותי הקטנה חיים יותר נעימים(הכוונה שיהיה ברור לה מה קורה בבית ,ואם זאת היא שלא בסדר או אחד ההורים). עכשיו זה המצב בבית ובכללי הגיע לשלב שאני לא מסוגלת יותר לסבול אותו ובכלל לא יכולה, זה קשה ויותר מדי מורכב לילדה בגילי. אני אשמח אם תענה לי בשפה שאני אבין(לא יותר מדי פסיכולוגיה) בתודה ליאת. הבת של יהודה.

לדרוד תודה רבה על תשובתך, עכשיו אני יכולה לבין פחות או יותר את המצב ,אבל מה שיאמר או יעשה לא יוכל לחפר על השנים הקשות(והמפחידות)שאני עברתי. זאת טראומה שלא עוזבת אותילרגע,וחוזרת בדיוק ברגעים הכי לא צפוים ובמיוחד הלא רצוים . יש לי הרבה מה לומר ועל מה להתלונן,אבל לא תמיד יש מי שמוכן להקישב. השנה שעברה היתה השנה הרעה ביותר שיכולה להיות לי. היתה לי הדרדרות מכל בחינה אפשרית וכולם התאכזבו (אמא טוענת שזה בגלל החברה שלי) אבל מי כמוני יודע את הסיבה המצב הקשה בבית, אבא כמעט כל חודש התאשפז בבתי חולים שרק בבדיחות עם החברה שמעתי עליהם, ולילדה בגילי זה נורא ואפילו אסון לבוא למקום כזה ולראות את אבא(האיש שאני כל-כך מחזיקה ממנו כל יכול)במצב לא ברור ועוד עם אנשים כאלה מפחידים ולא מתאימים לו בכלל מכל הבחינות הם צועקים ובוכים וזה מפחיד כי אבא שלי לא במצב עד כדי כך רע,לפחות ככה חשבתי ורציתי להאמין,ולקום בבוקר ללכת לבית הספר בידיעה שאבא נמצא שם זה ממש לא היה נעים ובהחלט משך את תשומת ליבי בזמן שאני צריכה ללמוד. עכשיו בבית הספר החדש אפשר לומר שטוב יותר,אני לא יודעת אם זה בגלל שינוי המקום או בגלל שאבא מרגיש פחות או יותר, יותר בסדר מבשנה שעברה. בכל מקרה אני מחכה למשהו טוב שיקרה שיוציא את המשפחה(במיוחד את אמא)מהלחץ האיום הזה, אני מקווה ורוצה להאמין שיבואו ימים יפים יותר על כולנו תודה רבה על התשובה המספקת ובמיוחד על זה שהקשבת. ליאת

שלום ליאת אני יודעת שהשאה הופנתה לדרור, אבל אני רוצה להוסיף משהו, הגיל בו את נמצאת, הוא גיל "קשה" גם עם אבא בלי בעיות, זה מין גיל בינים כזה בין ילדות לבגרות, כאשר אדם מנסה ליצב את האישיות שלו, לבנות את עצמו, גם ככה יש לבטים שאלות, בעיני גוף, בעיני עתיד, בגיל כזה לרוב הילדים חושבים שההוארים שלהם הם תרחים מהדור הקודם שלא מבינים אותנו בכלל, כך אני חשבתי, כך הילד שלי חושב, ובעצם, לא חושבים על זה שגם ההורים עברו את הגיל הזה. אני גם עברתי, והיום במרחק של זמן אני יכולה לומר בודאות, זה בהחלט גיל קשה, בלי התמודדויות מסביב, ובנוסף, יש אבא קצת שונה, טוב שאת מבקשת לדעת את הסיבה, כיון שכך הדברים פחות מאימים, יש אנשים שחזרו ממלחמה בלי רגל או בלי יד, או אפילו בלי שניהם, וכשרואים אדם כזה, אז מבינים את הבעיות שלו בלי הרבה דיבורים, אבל יש אנשים שחזרו עם פגיעה פנימית, ואת זה מבחוץ אף אחד לא רואה, לפחות לא בהתחלה, רק אולי בהתנהגויות שהן נראות מוזרות לסביבה, בדבריםשמקשים את החיים. אני בעד לדבר, על כל דבר לדבר, קוצר רוח הוא דבר נורא, ואני חושבת שאם את תקחי את אחותך בצד, ותסבירי לה מה שלא הסבירו לך, שאבא חולה , והוא לאט לאט מבריא, ושצריך הרבה כוחות, אין ספק שיהיה לה פחות קשה.

תודה רבה על התגובה. אני בתור ליאת לא מסוגלת לקחת על עצמי את הפרויקט של להסביר לאחותי את הדברים, לי בעצמי יש הרבה חוסר מידע והבנה בנושא המסובך הזה, ואני תמיד משתדלת לא לדבר על זה או להקשיב להורים כשהם מדברים על זה כדי לא להבין דברים מסוימים שאחכ יגרמו לי לתהיות וללחצים שונים. אני פשוט מאוד רוצה מה שכל ילד בגילי צריך: לקום בבוקר בלי דאגות ללכת לבית הספר בלי חששות ופחדים של מה היה כשאחזור הביתה,והכי חשוב זה לחזור הביתה בלי פחד , ולא ללכת בדרך הביתה לאט לאט כדי שהזמן יעבור ואני אצטרך להגיע לבית ושוב לעבור את מסכת העינוים שאני ומשפחתי עוברים כל יום. וזה עינוי וזה בלתי נסבל וזה כבר נמאס , לפעמים בא לי ללכת ולעולם לא לחזור להתנהג כאילו אני לא מכירה את האנשים האלה ואת הבעיות שלהם כאילו אני ילדה שבאה מבית מושלם שכולם מחיכים ומאושרים,אבל זה בלתי אפשרי.....חבל ,אבל למדו אותי להתמודד עם המציאות הקשה. ואני מבחינתי היתיי מתעלמת ממנה. בתודה ליאת.