דז'ה-וו, לאלן ולכולם (ה)

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

אלן יקר, קראתי את ההודעה שלך בנוגע לתחושת הדז'ה-וו, וחשבתי שכדאי שגם אחרים בפורום שלנו יגיבו עליה. סיפרת שמזג אוויר מסוים, כמו בשרב האחרון, מחזיר אותך אל מקורות הטראומה שלך. ואכן, הרגשות שלנו לעתים קרובות נקשרים לתחושות גופניות, כמו ריח מסוים, קול או מוסיקה, מגע, וכל מה שקשור בחושים. מה עושים עם זה? האם אנחנו נידונים להיות קורבנות של החושים שלנו, שישיבו אותנו שוב ושוב אל הטראומה, מבלי כל יכולת שליטה. ואולי יש דרך להתמודד עם זכרון החושים, ולהפוך אותו למשהו חדש, נפרד מן הטראומה? אשמח אם תשתף אותנו בחוויה של המעבר מן החושים אל הזיכרון ואל הרגשות הקשים, ואולי גם אחרים יוכלו להצטרף ולשתף אותנו בהתמודדות שלהם עם זיכרון החושים. שלך, דרור

03/03/2001 | 04:10 | מאת: אלן

אני שמ ח לדבר על הנושא הזה , כי אף אחד מאיתנו לא בורח מזיכרון החושים המחזירה אותנו אל הטראומה . כל פעם שהאוויר הופך להיות שרבי זיכרונות מן השירות המילואים שלי עולים מן התת-מודע אל המודע . כששירתתי במילואים בכלא קציעות והטמפרטורה היית קוב הזמן מעל 40 מעלות . בכלא האסירים תמיד ביקשו מאיתנו בשיא החום ב-12 שנשרת אותם . כל הבקשות הגיעו בשעות החום הכבד באמצע ביום .כעס תמיד מילא אותי ואז הגבתי תמיד בתוקפנות " מצאתם את הרגע כדי לבקש משהו " . בקשות מסוג רוצים קצין , או אנחנו קלטת מס 4 ברמקול ולא קלטת מספר חמש . החום בקציעות גם קשור להפסקות מים רבות באמצע החום . כמה פעמים פגעו בצינור ששסיפק מים לכלא ונשארנו ללא מים לשתייה . התפקיד שלי היה קשור בלצאת אל האסירים ולהפיק את כעסם ..הייתי סופק את רוב העצבים שלהם המוצדקים ביותר . "אנחנו צמאים " נתפרע " ,נהרוג אותך ", אנחנו לא מסוגלים להישאר בלי מים " אחרי שעתיים תמיד הגיע משאית אספקת מים , רק לאסירים . הכעסי היה רב . תמיד התפקיד שלהסביר מה קרה עם המים הוטל עלינו ,להסביר שמישהו פגע בצינור לאספקת מים . חשתי שאני מבצע תפקיד כפוי טובה .ציפיתי שאחד הקצינים ייתיצב מול האסירים להסביר להם את המצב , אך לא כולם ברחו מאחראיות . הצלחתי למנוע הרבה התפרעויות . אך תמיד החיילים והשוטרים נשארו הרבה שעות ללא מים , קודם -כל דאגו לאסירים כדי למנוע התפרעות . החום והשמש בקציעות היו גם קשורים בחוסר יכולתי להירדפ אחרי לילה של שמירה. משעה 9 בבוקר זבובים מעצבנים חגו מסביב לראשי ולראשי הנוכחים באוהל , חום ו7חנק של האוהל אילץ אותי תמיד לקום כדי לפתוח את היריעות . כך שהרבה ימים החום מנע ממני לישון ביום לאחר שמירה בלילה . רצו להתקין לנו מזגן באוהל אך האסירים התנגדו ואמרו גם אנחנו רוצים מזגן . תמיד בימי חום ראיתי פטה -מורגנה אגמים של מים על הזפת החם והלוהט שבתוך הכלא . ראיתי עשן יוצא מתוך כביש האספלט . אני ביום חמישי כשהלכתי למועדון נט"ל חשתי תחושה מאוד לא נוחה . נזכרתי בקסבה של עזה אותם ריחות של תבלינים ,אותה תחושה של פחד ומחנק . אינניניודע למה חשתי כך , אך כנראה שזה היה קשור לתקופת השירטת שלי בעזה. באחד הסימטאות נזכרתי בריח של המכלאות בקציעות וקיבלתי פלשבקים מן הכלא . רצתי במהירות כדי לברוח מן האיזור ולהעלים את התמונות . אני גם למדתי להריח סמים , האסירים היו מניחים לי סמים כל פעם שביצעתי ספירת עצירים ליד אפי ותמיד צרחתי עליהם שאני דורש את המשחקים . היום אני מסוגל להריח עם מישהו מעשן סמים ברובע איפה שאני גר (כמו כלב סמים ) .יש לי עוד הרבה זיכרונות חושים אך אתם תמשיכו לספר .

אלן יקר, לזכרונות באמצעות החושים יש כוח עצום, שיכול להפעיל אותנו גם שנים לאחר האירוע. לאחר שחצינו את התעלה על הדוברות, הגענו לאיזה מישור בצד השני, בדרך לאיסמעיליה, ושם חנינו זמן מה. אינני זוכר אם שעות או ימים. כל השטח היה זרוע גופות שרופות ומנופחות. אז לא חשבתי על כך, אבל אני משער שרובן היו של המצרים, אחרת אולי היו מפנים אותן. אבל היו שם גם טנקים שרופים שלנו עם גופות. ביום היה חם, ולא נשבה רוח, ועל כל המישור רבץ ריח מתוק ומחניק של גופות שרופות ונרקבות, שאינני יכול לשכוח עד היום. משום מה, הריח הזה דומה לריח של חשיש. מעולם לא נמשכתי לעישון חשיש או מריחואנה, אבל עד היום אני מזהה מיד את הריח, ומתרחק ממנו, משום שהוא מזכיר לי את הריח הנורא של אותן גופות בדרך לאיסמעיליה. דרור

מנהל פורום טראומה והלם-קרב