ברכות דרור, ושאלה קטנה
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
קודם כל, ברכות חמות על הפורום החדש, תזכה לגדלו וכו'... :-) ועכשיו, הלם קרב היא תופעה/מחלה (תבחר אתה את המושג המתאים) שלוקים בה בעיקר גברים שהשתתפו במלחמות. אבל בארץ שלנו המלחמה הגבולות בין העורף לשדה הקרב הולכים ומטשטשים. האם ילד שזרקו עליו אבנים בדרך הביתה או אישה שירו על האוטובוס שבו נסעה וסובלים מחרדות/חלומות ושאר סימנים של מצוקה הם גם בעצם נפגעי "הלם קרב" שכזה? האם הפורום שלך מיועד גם להם? ושוב הצלחה ותודה נעמה
שלום נעמה, ותודה על הברכות, את צודקת. מאות האלפים שהשתתפו במלחמות ישראל הם בעיקר גברים. אבל נפגעי הלם-הקרב הסמוי אינם רק גברים. סיפורי המלחמה שאינם מסופרים, המועקות השקטות הטמונות עמוק, משפיעים על המשפחה כולה, על הנשים והילדים וההורים, וגם הם מוזמנים לפורום הזה לספר על ההשפעות העקיפות של המלחמה. וכמובן, גם לטרור יש השפעה על חיי היומיום. תופעות הלחץ הפוסט טראומתי המאוחר משפיעות באותה המידה גם על נפגעי פעולות האיבה והטרור. האם השאלה שלך תיאורטית בלבד, או שגם את מעורבת בכך? דרור
קודם כל תודה על התשובה דרור. ובתשובה לשאלה שלך: לשמחתי לא אני ולא משפחתי הקרובה נפגענו באופן פיזי מפעילות טרור. אבל בשנות האינתיפאדה התגוררתי באחת מההתנחלויות שהדרך אליה וממנה היתה נתונה להתקפות טרור, החל מממחסומים ואבנים וכלה ביריות. חברה שלי למשל, נהרגה בדרכה הביתה מיריות שנורו על מכוניתה. אירועים פחות חמורים אבל הרבה יותר יומיומיים כמו הרגשת הפחד מהאבן שעלולה להיזרק באיזו נקודה אסטרטגית על הכביש, או חשש שההורים יחזרו בשלום מן העבודה או מנסיעה לעיר הקרובה, אלו דברים שנמשכו לאורך תקופה של כמה שנים. אני חושבת שעכשיו הדברים דומים למי שגר שם עדיין. אין לי מושג אם זה משפיע עד היום, אבל אני זוכרת חרדות שגם אם לא השפיעו על התפקוד היומיומי הפיזי, באו והלכו בעיקר בלילות. קצת אחרי שהחברה שלי נהרגה, שוחחנו כמה חברות מהכיתה (היינו בסוף התיכון) על מה אנחנו חושבות ואיך אנחנו מרגישות, והסתבר שכמה מאיתנו היו בטוחות שהן אוטוטו הולכות גם למות, זה בטח גם קשור , לא?