בחזרה לספסל הלימודים

מה קרה, ילדים, התחרפנתם? אכן, המחשב שלי שבת לכמה שעות, וכעת חזר לתקנו, והוצף בכל ההודעות שלכם. זה נראה כמו חגיגה פרועה של ילדי בית-ספר שיצאו לחופשה, אבל אני משער שגם לזה יש כאן מקום. הרי אי אפשר לשבת ולבכות כל היום, ונראה שהוויכוחים הפוליטיים והדתיים כבר נמאסו על כולם. זה בסדר. מותר להפוך לעתים את הפורום למין צ'ט פרוע של שאלות ותשובות, למרות שלא לזה הוא מיועד. קראתי בסבלנות את כל ההודעות, ולפני שעיני נעצמות אני רוצה להאיר משהו מתוך הבלגן. מן השמים ירדו אלינו היום אלוהים ואצבע אלוהים ועוד אלוהים, אבל מתוכם נשאר לנו תמיר אחד יקר (ואולי מתיתיהו), וסיפורים יפים של רוז, וגם כאב גדול של צביקה על התאבדותה של אמו. אני משער שקל הרבה יותר להמשיך ולהשתובב במלים, מאשר לעכל את הסיפור הקשה הזה. אבל תחושת האשמה של צביקה על צלצול הטלפון שלא נענה, היא גם תחושת האשמה של יהודה על מה שהוא מחסיר מילדיו כשהוא משלם עבור הטיפול, וגם תחושת האשמה שלי על מקום קבורתו הלא נודע של אהוד (לא תאמינו, אבל היום גיליתי, באינטרנט, את מקום קבורתו. אספר לכם על זה מחר). היום ריפדנו את כל הכאב הזה, והאשמה, בהשתטות גדולה, אבל הכאבה והאשמה ישארו אתנו גם מחר, והם לא יעלמו בין הררי המלים. מה דעתכם לפתוח מדי פעם הודעות חדשות, במקום ליצור עצים ארוכים כל-כך כמו בצ'ט? זה קצת תוקע את הדפים. לילה טוב ורגוע לכולם. לפני השינה אדליק שוב חמישה נרות של חנוכה (אל תכעסי, רוז) בשביל כל הפורום הזה, ובשביל כל אחד מכם. ולהתראות מחר, דרור