הלם-קרב: החוק החדש (ה)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
לפגישה שנערכה בבית-הנשיא זומנו נפגעי הלם-קרב רבים, כדי לחגוג את שינוי החוק שיזמה זהבה גלאון. הפגישה, שכונתה בשם יום-עיון, היתה למעשה חסרת תוכן, ויתרונה היחיד בכך שהוסיפה נדבך נוסף לחשיפת הנושא לציבור הרחב. אותי הטרידה דווקא העילה לפגישה, שכאמור חגגו בה את תיקון החוק של חברת הכנסת זהבה גלאון. השינוי החדש קובע שמעתה לא תדבק בנפגעי הלם-הקרב הסטיגמה של מחלת נפש, והם יוכרו כנפגעי הלם-קרב ויטופלו בהתאם. לא קראתי את החוק עצמו, ועד כה לא שמעתי על שינוי מהותי ביחס מצד מערכת הביטחון אל הלומי הקרב. בעצם ההכרזה שנפגעי הלם-קרב אינם לוקים בנפשם, יש פגיעה כללית בכלל פגועי הנפש, כאילו הם אינם זכאים ליחס אחר מצד החברה. ומצד שני, ככל הידוע לנו, וגם לפי עדויותיהם של חברי הפורום שלנו, טראומת הקרב היא פגיעה נפשית חמורה, שאין לה תרופת פלאים, ובמקרים רבים היא הולכת ומחמירה. האם הנסיון להתעלם מן הפגיעה הנפשית אינו מחמיר את מצבם של הפגועים? האם יש צורך 'לברוח' מן הסטיגמה של פגיעה נפשית, במקום להתמודד איתה ולסייע לנפגעים ככל האפשר? אני מבין את הצורך לשפר את היחס אל נפגעי הלם-הקרב, אך הסיוע האמיתי שלו כולנו זקוקים אינו שינוי הסטטוס או כותרת חדשה שתחליף את המושג 'הלם-קרב', אלא דווקא סיוע נפשי מקצועי לכל הנפגעים ולבני משפחותיהם. ומה אתם חושבים על כך? שלכם, דרור
חוק שמוק כמו שאמר בן גוריון אום שמום
ערב טוב לדרור קרא מחר את המוסף של ידיעות אחרונות יש שם 2 מאמרים שיהוו תשובה לשאלתך צביקה
שלום ,דרור . אני מסכים איתך שלא ניתן להתעלם שמי שנפגע מהלם-קרב נפגע נפשית ומזה לא ניתן להתעלם . כדי לקדם את הנושא של נדמה לי שחשוב מעשים .טיפול פסיכולוגי ותרופתי למי שלא מוכר . אני עד היום שילמתי באופן פרטי פסיכולוג ופסיכיאטר , כמו הרבה פגועי- קרב שאני מכיר .אני גם משלם תרופות כל חודש . לכן הכותרת לא כל -כך חשובה . מה שחשוב זה שינוי ביחס באופן יסודי ויפסיקו להתיש אותנו . החוק לדעתי של זהבה גלאון מבורך רק עם הוא יכלול מסגרות מתאימות וחדשות לטיפול להלומי-קרב . אני לא מאמין שהיחס של החברה תשתנה מרגע שכל העם ישמע על החוק החדש הזה . הדעות הקדומות כל -כך מושרשות בעם והיחס המתעלם כל-קבוע שהחוק הזה לא ישנה כלום . לשינוי ביחס לנושא יקח זמן , כתבות בתקשורת ובטלוויזיה והתייחסות שונה מצד גורמי -הצבא . כשיפסקו להתייחס בביטול לבעיה מצד הממסד . אני יכול לך שני דוגמאות מהימים האחרונים . הגעתי לעובד סוציאלי של עריית אשדוד כדי שיעזור לי מבחינה כספית . הייתי אצלו ארבע פעמים . כתבתי מספר רב של דפים על מה שקרה לי . שאלתי אותו אחרי שלושה חודשים מה קרה , האם קיבלת תשובות מקרן ראש-הממשלה או מקרן יושב ראש הכנסת . הוא אמר לי שהוא לא כתב כלום . התעצבנתי עליו בשקט ובקור רוח שאלתי אותו למה קשה לא לכתוב מכתב . זה לא עולה כסף . הוא ענה לי שהוא לא יכל לעשות כלום עבורי . עניתי לו בשביל מה משלמים לא משכורת . הוא ענה לי כדי לשמור על הקופה המדולדת . יש אנשים יותר מסכנים ממני . אמרתי לא איתך חבל על הזמן . התייאשתי ואמרתי לעצמי חבל שניגשתי אליו . הוא אמר לי שיש לו קריטריונים לעזרה ,לאנשים . שאלתי אותו מהם ? הוא אמר לי שהוא לא יכול לספר לי . טרקתי לו את הטלפון . מי שצריך לעזור לא מתאמץ אפילו לעזור ואני עוד באתי עם מכתב רשמי של נט"ל כדי שיתייחסו אליי . זו ממש בושה וחרפה ! אני מסכים איתך שזה שלא קוראים לנו חולי-נפש לא אומר שאנחנו לא פגועי-נפש ומזה לא ניתן להתעלם . אנחנו חייבים להתמודד עם המציאות , ולראות אותה כמו שהיא לדעתי . אני בטוח שהרבה חברה יחלקו איתי . אם החוק הוא צעד ראשון לקראת יותר הבנה ויציאה מן הארון ועזרה טיפולית וכספית למי שלא מוכר על-ידי משרד הביטחון אז זה צד מבורך . אך אני בכלל לא בטוח . בידידות .אלן
אני עם הייתי במקומך ישר דופק לו כסא בראש ..ושובר לא תשניים.ואומר לו עכשו תמלא מסמכים ותבקש כסף לתקן תשניים ..יש לו מזל שהוא לא נפל איתי...ימח שמו איזה עצבים! וכול החוק הזה שאתם מדברים זה מה זה "חרטה" אני לא מבין מה אתם מבסוטים..מעניין אותי מה הם חושבים ומה יחשבו?? מעניין אותי שיתחילו לספור שיהיה עם מה ללכת למכולת....סתם משחקים בקקה............."אור
שלום דרור! שלום לכל חבריי הפורום! חושך.שקט.די!די!אני לא יכול יותר. כל החברים עטופים וארוזים בשקיות פלסטיק שחורות. רק לפניי כמה חודשים סיימנו יחד את הקורס.אמינות."מגובשים",אמרו לנו,תהיו "מגובשים".אני רוצה להיות מגובש,מגובש איתכם,אתם שומעים. גיבורים הם רצו להיות ."החכמים האלו רצו ושמחו:אנחנו נכנסים ללבנון. אני גיבור.אני חזק.אני בלתי פגיע.כולם נהרגים חוץ ממני.................. אני לא משוגע,נכון דוקטור?תגיד,תגיד לי שאני לא משוגע. זה רק בגלל המלחמה הזאת. אבא,תעזור לי.אני קטן.מה אני מבין בחיים שלי?די! די! אני לא יכול יותר... ומה יקרה עכשיו דוקטור?אני חוזר להילחם?חוזר לגהינום?אני לא יכול לחזור.אני מת.גם מי שלא נהרג במלחמה, מת במלחמה. האם אני חולה נפש? אם הייתי במקום לא נורמלי צריך לומר לי ש..אני לא נורמלי? ורק בגלל שביקשתי עזרה לאחר 17 שנה אני חולה נפש? והאם בגלל שפציעתי באה מהתנדבות לא מקנה לי מעט יתר? והאם בגלל שאני כן רוצה להתמודד עם פגיעתי אני צריך להיות מסומן? והאם אני צריך להתבייש ולברוח כל הזמן? ואם הייתי מת הייתי זוכה להכרה יותר מכובדת? ומה רע להסתתר מאחוריי התווית?לא ידידי ומורי דרור,אני לא חולה נפש. והייתי מעדיף להתאבד.ומלבד שלא יכנו אותי חולה נפש. ןמי אשם בכך:"הרפואה המודרנית,שקוראת לך בוא.אל תתבייש,אנחנו נעזור לך לצאת מזה.וכאשר אתה בא לעזרה,אתה כבר מסומן,אתה לא נורמלי,ובשביל רישיון נהיגה אתה צריך לעבור בחינה,כי אוליי אתה מסוכן. וכאשר הבנות הולכות לביה"ס,צריך למלא שאלון פרטים והאם אבא חלה או חולה במחלת נפש?כאשר האשה במקום עבודתה עולה בדרגה בעלה צריך לבוא,ואז כולם ילחששו זה,מסכן,חולה נפש. וכאשר תביע עמדה יאמרו כולם:זה עזבו אותו,הוא חולה נפש. וכאשר תרשם ללימודים ןתגיד מחלה נפשית,ספק אם יקבלו אותך. ועוד הרבה דברים בחיינו שמקשים עצם זה שתקרא חולה נפש. ובשביל חברתנו "הנאורה" חולה נפש=משוגע...משוגע. ואני וכל חבריי שהיינו בשרות המדינה,בהתנדבות ,באנו גיבורים.באנו חזקים,באנו ממשפחות טובות חמות ואמיצות,באתי לגולני לקרבי מתוך תחושת שליחות,לתת,זה מה שחינכו אותי בבית.כי כולם מהמשפחה נתנו,התנדבו.אפילו הבכור בעל עיטור,ואבא היה 40 שנה בצ.ה.ל. ומה קרה? בגלל שהיינו במקום לא נורמלי אנו צריכים להקרא לא נורמליים? בגלל הסיוטים?בגלל הפחדים?ובגלל...ובגלל... אבל יש לנו משפחה...יש לנו ילדים...ולפעמים גם עבודה. ויש יש עוד המון דברים שאנו מסוגלים. לסיום מה התכוונתי בכל מה שכתבתי? ידידי אנו לא חולים,וכמובן לא חוליי נפש,והחוק לא הזיז לי מאום כי מעולם לא הרגשתי כחולה נפש. פשוט הגדרתי:הייתי במקום לא נורמלי,ראיתי דברים קשים במקום זה,שמנסה לערער אותי בכל מצב.אבל היות וכן ניגשתי למטפלים,ויש לי אמון בהרבה מהם,)לא בכולם).אני כן אתגבר,או לפחות אדע אייך לעצור את זה. אני סופר נורמלי,יש לי קשיים,יש לי חרדות,יש לי סיוטים,אבל אני חי,בזכות חברי המת,שמלווה אותי כל חיי,אבל אני פה. וחסר למישהו שיגיד:אתה חולה נפש. ואני עדיין פה. ואפילו נוסע בשליחות לפילדלפיה בארה"ב. שלכם..דניאל.
א. תקח בחשבון אך אומר הרב אורי זוהר "כולם נוסעים בסוף בתחבורה הציבורית, ומקבלים וילה באותו גודל 2 מ"ר " אז מה אם הם עשו את זה קודם? לפחות היתה הילה במוות שלהם, טוב נו, זו סתם ציניות, אבל באמת, יש כל כך הרבה דברים מלבד מחלת נפש, שישאירו אותך בתחתית סולם הדרגות, כמו למשל "ארץ לידה" היום כשכל הדור הזה כמעט נולד פה, אתה כותב ישראל, אז הם שיכללו את זה "ארץ מוצא ההורים" אצל ילדי אני כותבת ישראל, ישראל, בקרוב נראה את זה כך: "ארץ לידה של הסבא והסבתא" בקיצור הם רוצים לדעת אם אתה אשכנזי, או ספרדי, אם אתה שווה יותר לדעתם או פחות. היום, אם אתה חרדי, או דתי, אתה שווה פחות לדעת אנשים מסוימים, לדעת אחרים, אם אתה חילוני אתה שווה פחת, אם אתה מתנחל, אתה מסוכן, אחרי רצח רבין ז"ל, הבן שלי הוריד את הכיפה מהראש כשהלך לישיבה, בגלל המכות שחטפו חובשי הכיפות ברחובות, לא שהוא לא יכול היה להתמודד איתם , הוא בריא בגופו, וגבוה, ובעיטה שלו שולחת כל אחד לבית החולים אבל, לא בא לו להזיע סתם. באותו זמן אם הית תימני מתנחל עם כפה סרוגה, חאראם עליך. במיוחד בבר אילן. בעוד כמה זמן דניאל, נושא הלם הקרב יהפוך לעיטור כבוד, חכה ותראה, אז תהיה גאה להיות הלום קרב. ככה טבע האדם, מה שעולה אחר כך יורד, ומה שלמטה, מחר יהיה למעלה. ואם לא מצאת עבודה, תפתח עסק עצמאי, אם אתה לא יודע איך, אז פשוט תתחיל לקרוא ספרים בנושא, אחר כך תתיעץ, אני מוכנה לנדב לך מניסיוני ב-8 השנים האחרונות.
% 100000000000000000000000000000000000000000000000
ממה אני מפחד?אני מפחד?אשתי מפחדת ממני.אני משוגע?המלחמה הזאת שגעה אותי.התגייסנו כגיבורים.לחמנו על שלום הגליל.מותם לא היה לשווא. שקר. היתה שם פשלה,כולם יודעים את זה,אבל אף אחד לא מוכן להודות בזה. ואתה יודע למה? בגלל שעל פשלות צריך לשלם,מישהו צריך לשלם,מישהו שילם?
דניאל יקר, בדיוק זה הנושא שעליו רציתי לדבר. לעתים נראה לי שהחשש מפני התווית של פגיעה נפשית גדול מן הצורך להשתקם ולהתמודד עם הפגיעה. אני מסכים אתך, שלחולי-נפש יש דימוי שלילי, ואני מצטער על כך. אני מאמין שצריך להתייחס אחרת גם לחולי הנפש. אסור להוציא אותם ממעגל החיים ולנדות אותם, ויש ביניהם אנשים מצוינים ויצירתיים שניתן ללמוד מהם הרבה. מדוע מותר לאדם לקבל טיפול ויחס של כבוד כאשר הוא חולה במחלה ממארת, אך הוא מוקע כאשר הפגיעה היא נפשית? כדאי לנו ללמוד משהו מן השינוי ביחס אל חולי האיידס. אני מצטער, דניאל, אבל הלם-קרב הוא פגיעה בנפש. לעתים זו מחלה שניתן לטפל בה, ולשפר את מצב הפגועים, ולעתים זו קטיעה של ממש, כמאמרו של צביקה. אבל על מה אנחנו מדברים אם לא על הנפש? למה שלא נפסיק להתבייש בפגיעה הזו, הנפשית, ונדרוש לשנות את היחס אל הפגועים? האם בשביל כך עלינו לפגוע בכל חולי-הנפש שנפגעו מסיבות אחרות, ולהוציא אותם מכלל בני האדם? אני יודע שזה נושא רגיש וקשה, אבל אני מציע להפסיק לחשוש מדימויים, ולצאת יחד כדי להילחם בדימוי השלילי הזה. שלך, דרור
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
