אחמד הערבי האמיתי (יורם אייכה?)

מי שחסר עדיין בפורום הזה, הוא יורם קופרמינץ, שכתב את יומן המלחמה שלו בשם 'אחמד הערבי האמיתי'. ועד שהוא יצטרף אלינו, אני רוצה לצרף כאן עוד קטע מתוך היומן, שבו הוא מספר על מה שצביקה קורא לו 'קטועי נפש': יומן מלחמה, 14 באוקטובר האינפוזיה השאירה כתם אדום בגב היד מגרד ומציק, לפחות זה שימש לי סימן כששאלו, נו מה יש לך? כבר יותר טוב? אמרתי, כן והקפדתי שיראו את הסימן, לא היה לי כוח לשתף אף אחד במצבי, גם לי הוא לא היה ברור ביותר במבט לאחור לא אני הייתי אמור לראות את מצבי הנפשי אבל למי יש זמן לראות מצבים נפשיים כשיש מלחמה. תמיד כשאני שומע לאחר פעולה צבאית כזו או אחרת את הקריין מכריז "כוחותינו חזרו ללא אבידות בנפש" ברור לי שאף אחד מהחוזרים לא עבר שום בדיקה נפשית. בבוקר התייצבתי בחזרה בגדוד, הפעילות היתה בשיאה לכולם היה ברור שהצליחה תגיע היום או מחר אותי השאירו ליד מכשירי הקשר, תוודא שהכול תקין ותהיה מוכן, שאר הזמן תעשה מה שאתה רוצה. וזה מה שעשיתי, הקשבתי יום שלם למלחמה דרך הקשר ניסיתי להבין איך בדיוק זה הולך, איך נותנים הוראות, איך גדודים ויחידות מקבלים את האות איך הדו שיח בין הלוחמים לבין המפקדה האחורית. שעות האזנתי, בהתחלה לא הייתי כל כך בטוח שהמסקנות שלי נכונות, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שזה אכן מה שהיה נדמה לי בהתחלה. כל אחד היה לעצמו, הרבה בקשות סיוע נענו ב"תמתינו, אין לנו כוחות כרגע" תחינות של בודדים או של קבוצות לוחמים נענו באותה צורה. הכי חסרי אונים היו הקולות שנשמעו במערכות הקשר בתוך הגדודים עצמם. מרחק של עשרה מטר היה בין שבי או גרוע יותר, לבין פינוי לאחור. לאט לאט החרדה שבעצם כל מה שאני רואה, הטנקים, המטוסים בשמים, הלוחמים עם הרובים זה אשליה של כוח. אין על מי להישען אין שום ערבות שאם אהיה במצב קשה מישהו בכלל יוכל לעזור. חשבתי שבגלל מצבי אני רגיש לזה יותר אבל ככל ששמעתי יותר מהרמקולים הבנתי שאני לא היחיד. שמעתי אנשים שמבקשים למסור שלום אחרון לנשים ולילדים שלהם, ואחר כך הקשר נותק שמעתי תפילות שמעתי בכי, שמעתי נסיונות לעודד את הבוכה להפסיק ואחר כך שוב נותק הקשר. שמעתי גם קללות, של כוחות שהצליחו לכבוש שטח ולא הבינו מדוע אף אחד לא מתקדם יחד איתם. הם צרחו, זאת היתה התוכנית, איפה השאר? באחת הפעמים הצלחתי לשמוע מהדורת חדשות חוץ מהדיווחים שהיו שונים לחלוטין ממה שנעשה בשטח אני זוכר שאליזבט טיילור זכתה באיזה פרס כך פתאום הגיח איזה עולם חיצוני כל כך מנוכר כל כך זר כל כך מופרך אליזבט טיילור, אליזבט טיילור מתוך 'אוקטובר, יומן מלחמה', מאת יורם קופרמינץ, הוצאת בבל, 2000 [email protected]

מטוסים? בכל המלחמה הארורה ההיא שהחלה בצום, ראינו רק מיגים שירדו והרגו בנו. אה, וגם קרב אווירי אחד ליד התעלה, שבו מיג הפיל מירג', בניגוד לכל האגדות על חיל-האוויר. עד היום לא שמעתי שמישהו מודה בכך.