וידוי-לב.(ה)

נפגעתי בשנת-82 בחודש אוגוסט. השתתפתי בקרב על הבופור,ששם רבים וטובים מחבריי שהיו איתי במסלול נפלו. ומשם המשכנו לכוון ביירות. עד כאן נשמע טוב המשכנו הלאה ולא השפיע עליי באופן אישי מאום. פה לחימה קלה פה התקלות קלה לא זה מה ששבר אותי. ואז חודש אוגוסט חם,שמש,ים,אוויר,דובדבנים "וחתיכות לבנוניות". כן פשוט כך,היה "הפסקת-אש" בהסכמה והכל היה בשיגרה. קיבלנו מודל להמשך הלחימה באם יהיה הצורך לכך. ןאז ..שימו לב הכל ואז...שום דבר לא היה מתוכנן. ואז יצאנו להיפודרום(מן-איצטדיון)ע"מ לתצפת להמשך משימה. יצאנו 3-ג'יפים,ראשון דניאל-הקמב"ץ,ואחרייו אנחנו ועוד ג'יפ. הגענו למעבר גלרי-סמען,מעבר שמוביל לביירות. ואז בום ניחתת עלינו ירי של מרגמה(כמו בנצרים היום)ובום בכביש. הג'יפ נעצר 45 מעלות וקפצנו מתוכו כי זה הנוהל. דני המשיך קדימה ויצא מכלל סכנה היות ונכנס למקום מוגן. ג'HP האחורי נסע רוורס ויצא מכיוון הסכנה,ואנחנו אמצעיים היינו חשופים ללא יכולת תגובה(כי במי תירה)ואז שוב מרגמה נוחתת בום ואנחנו נפגעים. יוסי(שם בדויי )נפגע בעינו והחל לצעוק:אלון אני מת...תציל אותי ..אני מת..... עלי הנהג לקח הג'יפ ונס בבהלה. בשלב זה מצאתי עצמי מחבק את יוסי..כשאני ללא תגובה במילים וללא יכולת תזוזה היות ונפגעתי ברגלי..ובגבי. ואז...דני הקמב"ץ חזר לעברנו עם הג"יפ ברוורס ואומר או כאילו אומר אני בא ..לא לדאוג אני פה. ואכן דני מתקרב לעברנו ע"מ להצילנו......................10 מ"ר ...........5 מ"ר. ודני כבר בא להצילנו.........ואז .....בום........דני חוטף פגיעה ישירה ........לא פחות ולא יותר בין הרגליים שלו,דני עולה באש,,,,,,,,,,ואין מי שיבוא לעזור ולחלצו.........דני בא לעזור לי...........דני בא לחלץ אותי ודני מת............. מצתער לא יכול להמשיך.

תכתוב את הדברים בצורה מסודרת דניאל, יום אחד אולי תוציא אותם לאור, או שלא, אבל לפחות הם יפסיקו להרעיל אותך מבפנים. מותר להתאבל, וצריך לחוות את הדברים מחדש, בצורה סלקטיבית, בלי זריקות פנטוטן, בלי חוסר האפשרות להפסיק ולהגיד "עד כאן לעכשיו, אני לא יכול יותר" . החויה המזעזעת, תשאר אי שם ברקע, אבל בחוץ, החברים ישארו בפנים, אבל גם כן ברקע, כמו כל יקיר שמת לנו, ונזכור אותם תמיד, ולזכור שבמותם ציוו לנו את החיים. כי זה מה שאתה היית עושה לו היית במקומם, והם חיים היום, היית רוצה שהם ימשיכו לחיות חיים רגילים ויפים, לא חיים בתוך גהינום. ותראה שככל שתכתוב עוד קטע, עוד פרק, כל מה שיצא החוצה, ישאר בחוץ, אפילו תדמין את זה לעצמך כמו בסרטים מצוירים, ותראה איך שזה עובד, אנשים נרפאו מסרטן בצורה כזו, אז למה שזה לא יעבוד בתחום הנפש? גם אני עזרתי לעצמי בכמה ענינים בצורה כזו, למרות שהייתי צעירה מאוד, חסרת ניסיון , והיתה זו כנראה האינטואיציה המבורכת שלי לעשות כך. מנסיון - זה עובד.

היי רוז יש לי תחושה (ואני מה זה מהסס לכתוב את זה כדי לא לפגוע בך - אז no offence ) שאת לא בדיוק מבינה את המתריה של הלם קרב (לפחות לא מנקודת הראות שלי) הלם קרב זה לא משהו שמקיאים החוצה מתוך בחירה שלאחריה אנחנו עוברים תהליך ואנחנו חוזרים למוטב הלא זאת בדיוק החשיבה של מזריקי הפנטוטאל - נעשה מעשה, המטופל יעבור תהליך של הוצאה, והכל יהיה בסדר אני פוחד להגיד את זה אבל שום דבר לא יהיה בסדר אחרי טראומה אולי כלפי חוץ הכל יהיה בסדר הנה אני (צביקה קומיי) עובד הנה אני חי הנה יש לי זוגיות חדשה אבל הצלקת אוי הצלקת - לא מעלה מארה והכל שזור והכל קשור והכל מבולבל וכל קישקוש הכי קטן לאחרים הוא קיר בלי יכולת לחצות אותו וכל כך קשה לראות שזה בכלל דלת פתוחה צביקה

לדניאל בוקר טוב {(וידוי לב שלי) אני יושב כבר כמה דקות ולא מצליח לכתוב את מה שאני מרגיש וחושב ואני מפחד לכתוב תגובה פלצנית ולא רגישה} התרגשתי מאד לקרא את תאורך על ההרפתקאה ששנתה את חייך, אני מבין שזה היה כשההית סדירניק, איזה מחשבות חולפות בראש? על העתיד? על העבר? הורים? חברה? ילדים? או שרק נלחמים על השניה הבאה ועל מה שקורה עד לשניה הבאה? איך ממשיכים לחיות עם תחושות האשמה על מה שעשית על מה שלא עשית ועל מה שרצית לעשות? ויש לי כל כך הרבה שאלות כי אני ממש נכנסתי למצב של הזדהות עם הסיפור ועם תאור החדלון באותה עת ולאחריה להתראות - אני כבר ממתין לפגוש בך ולא על גבי המקלדת צביקה

הסיפור שלך הדליק לי מחדש את החור בלב עברתי חוויות דומות לשלך בכיפור , אבל אני זוכר אותם בלי להרגיש

אתה מעוניין לשתף אותנו? אני מאד מעוניין לשמוע להתרגש ולהגיב צביקה

מה זה בלי להרגיש?

והרי זה מה שמייסר אותנו העצירה הלעיסה מחדש - העלעת הגירה הבלתי פוסקת אי יכולת הבליעה לא לבלוע לא להקיא ומה לעשות - לעשות וזה בדיוק מה שמציעה מערכת טיפולית כדוגמת טיפול פסיכוטרפי - לבנות מחדש את תמונות המציאות שחווינו לתקן אותן לשחזר אותן ולבנות סיום הוגן לתסריט שנתקע לנו על מנת שלא נשאר תקועים עם אותה שקופית כל הזמן צביקה