כולנו נפגעים-לאבד אדם יקר

דרור, תודה על תגובתך. לאחר שקראתי את שכתבת על אהוד, אני מעזה לכתוב על "אהוד שלי". (באותה הזדמנות, לדעתי, כוחו של הפורום הזה הוא בכך שהוא מדבר אל האנשים בגובה העיניים, ולא מקפיד על הגדרות והתנהגות "מקצועית", שעל אף חשיבותם, הם אינם המענה היחיד) לאבד אדם יקר משמעו לאבד חלק מעצמך. התמונה הראשונה שלנו יחד היא מגיל שנה וחצי. ילדות-בובות מחייכות ומשחקות יחד. אח"כ הלכנו יחד לגן, ויחד לביה"ס ולתיכון. בנינו חברות עמוסת חוויות ורגעי-יחד. חברות שהפכה להיות שורש עבות הצומח מהעבר ומקור התמיכה בהווה. האינטימיות והבטחון שנבנו במשך 30 שנה, התנפצו בפתאומיות ע"י מחבל. אין לי מילים היכולות לתאר את כאב האובדן או את החלל העמוק שנפער, עליו אני מנסה- לא תמיד בהצלחה, לבנות גשרים שיאפשרו עתיד ("החזרה לחיים"). שום דבר לא יחזיר את חברתי. זה ברור. אבל גם שום דבר לא יחזיר לי את הבטחון באדם ובעולם. אני בשנות ה-30 לחיי, אבל אני עסוקה במוות כאילו הייתי בת 80. אני נעה בין הצמדות לחדשות להתנתקות מוחלטת.[ בין דאגה והצמדות לקרובים לי, להרחקת האהובים עלי, כדי להקטין את הפגיעה כשיאבדו. זה, על קצה המזלג, המחיר שאני משלמת, במציאות הישראלית שלנו.

דרור, אתה מתייחס להשפעת האובדן על חיי היומיום שלי - אני מאמינה שההשפעה העמוקה ביותר היא זו שמופיעה בדברי הקודמים: ההתעסקות בנושא המוות, היחסים הקרובים-רחוקים עם אנשים, וכן אותו חוסר בטחון ומתח תמידי שמלווים את חיי מאז. אם כוונתך להשפעות קונקרטיות יותר - אני חושבת שהעובדה שאני חולמת על חברתי מדי לילה, היא הדבר המשמעותי ביותר שקורה לי. נדמה לי שכל מכרי, בין אם קרובים יותר או פחות, יאמרו שהאובדן הזה השפיע עלי מאד, אבל ש"יצאתי מזה". ההתמודדות שלי עם הובדן, היום, היא פנימית. ביני לבין עצמי. הכאב הוא כבר לא פצע מדמם אלא צלקת, עדיין רגישה. קיים כל הזמן מתח בין היכולת שלי להרשות לעצמי לעסוק בכאב, לבין הצורך, שאני מכירה בו, להמשיך ולבנות את חיי. קיים גם קושי להעמיס את הכאב הזה שוב ושוב על הקרובים לי. לכן, אי מוצאת שהמקום הזה מאפשר לי משהו שהיה חסר לי. הוא מאפשר לי פינה להניח בה, לכמה דקות, את הכאב שלי. אבל הוא גם מאפשר לי לעצור ולשאול את עצמי ואותכם, שאלות בקול רם, ולפעמים גם למצוא תשובות. תודה.

תמר חזקי ואמצי ואני בטוח שתמצאי בך כוחות לחזור ולהתמודד גם עם אובדן זה, מנסיוני תמר, רק המאמץ והכוחות שלך הם אלו שיביאו מזור לכאבך. שלך צביקה

שלום צביקה, תודה על מילות העידוד. כמוך, אני מאמינה שהאחריות על חיינו שייכת רק לנו. פרושו של דבר שעלי למצוא את הדרך להתמודד עם הכאב הזה, כדי לעשות את חיי טובים יותר. יחד עם זאת, אני חושבת שהציפיה שלי מעצמי, וכן ציפיות הסביבה ממני, "למצוא כוחות" ו"להתמודד", מפריעים לי לעיתים לגעת בכאב עד הסוף, ולתת לעצמי להיות חלשה לפעמים. נדמה לי, שלפעמים להיות חלשה, זהו דווקא הכוח האמיתי. מה אומר על כך נסיונך? תמר