אחר-צהריים טובים (ה)

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

16/04/2001 | 15:32 | מאת: אלן

אני לא הייתי פה זמן מה , זה לא אומר שלא נכנסתי כדי לראות מה קורה פה . אתמול הייתי מכונס בתוך עצמי . מחשבות שליליות חלפו לי בראש . ניסה להירגע לא לחשוב על כלום . בבוקר זרחה השמש שוב הייתי אופטימי מלא תיקווה . אך לאחר ביקור בלישכת התעסוקה חזרתי שוב מותש ועייף . אך יצאתי בכבוד מן הבאלגן הזה .היו 100 אנשים שחיכו בתוך . נכנסתי למנהל הלישכה .הוא אמר לי שיש לו דווקא הרבה חברים שעברו הלם-קרב . ושאלתי אותו למה הכרתם אותי לבוא כשאני חייב לחכות ל-100 אנשים בתוך . הוא לא ענה ישירות ואמר לי שהמדינה הזאת לא נותנת כבוד לפצועי- צה"ל ,לחיילי צה"ל ולהלומי-קרב . הוא אמר לי שאין משרה אחת לפצוע צה"ל בלישכה שלו . לבסוף השגתי אישור לבוא כשאין אף -אחד בלישכה נפרדתי בשלום . הוא נתן לי תחושה טובה . על -אף שבסופו של דבר התחושה של השפלה גדולה ליווה אותי כמה פעמים אני צריך לספר שיש לי הלם-קרב כדי שיתנו לי לבוא בזמן נוח ללא תור . בסוף היום גנבתי את התור היה לי מספר 27 ונכנס למשרד מספר 52 . צעקתי אל השומר אני לא מתכוון לחכות דקה נוספת , כי אני ישבתי פה וכולם עברו . בגלל ההלם-קרב למדתי אפילו לשקר , לא יכולתי לחכות יותר . חזרתי מותש , אך השגתי את זכויותי . בידידות . אלן

לקריאה נוספת והעמקה

אלן יקר, טוב שאתה כאן כדי להזכיר לנו, שמחוץ למלחמות הגדולות ולכעסים ולכאבים ישנה גם שיגרה קשה וכואבת, של התמודדות יומיומית עם כל המערכות. אני שמח שאתה מצליח להתמודד עם השיגרה הרעה הזו, ולומד להילחם בדרכך שלך. אני מקווה שבאחד הימים כל זה יהיה מאחוריך. שלך, דרור

16/04/2001 | 21:56 | מאת: רוז

אני שמחה עבורך אלן, שיש מידי פעם ניצנוצים של אור בחשכה, הם יגדלו ככל שתדע לא לפתח צפיות, ואתה תגמול חסד עם עצמך, אם לא תתרגז כל כך כל פעם. "התרגז זה להעניש את עצמך על איוולתם של אחרים" כך ראיתי פעם, ומאז בעוד סגנונות שונים, תלוי המשפט הזה בכל מיני מקומות, אבל אנשים קוראים, מחיכים לעצמם, נהנים ממנו ו..מתרגזים. חבל.

17/04/2001 | 02:48 | מאת: דניאל

אתה מזכיר לי את הקטע שלי עם פקיד הבנק. אבל בדיעבד,זה נותן לך פרספקטיבה על דרכיי ההתמודדות שלך עם כל הגורמים. כמו כן תזכור דבר אחד:אף אחד מאלה שעומד מולך,לא יודע מה מצבך ורגישותך האמיתיים,(אנו לא קוראיי-מחשבות,כפי שאמר לי פקיד הבנק)והם צודקים. וכמו כן במדינה קטנה כמו שלנו,יש הרבה פגועים מכל האוכלוסיה,כך שלפעמים ואוליי בצדק אנו חושבים שלנו מגיע יותר מהאחר,אך הצד השני לא יכול כל-כך לקבל את זה,ןלפיכך עלינו מוטלת האחריות לבוא ולנסות להסביר לו על מנת ששניי הצדדים יהיו מרוצים. כי לא נוכל כל-הזמן לנפנף בבעייתנו,כי בסוף נימאס עליהם. והגם שייש אנשים עם הרבה יותר בעיות מאיתנו והגם שאנו סבורים ששלנו הכי קשה. וזה לא הטפת-מוסר חס-וחלילה,כי גם אני באופן אישי לא מיישם את כל מה שסברתי. בידידות...דניאל.

מנהל פורום טראומה והלם-קרב