יום הזכרון

אני יושבת ליד המחשב כרגע, והדמעות פשוט זולגות להן. אולי סתם כי עצוב, ואולי בגלל שבזמן האחרון, בזכות הפורום (ולא בגלל), נהייתי מודעת יותר למחיר הקשה של יום הזכרון. אולי אני בוכה בגלל שכשהייתי קטנה אמא אמרה שלא אלך לצבא, והנה אני שנתיים מגיוס ועדיין יש צבא. עדיין יש מלחמות. אולי אני בוכה כי הכל פתאום יותר ממשי, ואולי בגלל שאחד החברים הכי טובים שלי נפצע לפני שבועיים בשטחים והוא עדיין מאושפז, ואולי בגלל שאבא שלי, שתמיד כל כך חזק נשבר רק ביום הזכרון- על החברים שלו. הדמעות שלי הן מהמון סיבות, מהמון צבעים, והכי הרבה- שקופות. שולחת חיבוקים לכולכם עם כל האהבה שבעולם גאיה

הקליפות שלי כבר די רכות, אבל עדיין אי אפשר לבכות... חצי מהשנה אני בוכה מבפנים.

"כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה'" עמד הרבי מגור ליד קברה של רחל אימנו ואמר לה "ה' אומר לך לא לבכות, אבל אני אומר לך תבכי אמא תבכי. על ילדיך. יש הרבה כוח לדמעות, עם זה שהן מימיות ורכות, עדין הן יכולות לקדוח חורים באבנים העכי קשות.

גם אני עם כלילד שילדתי הבטחתי לעצמי 2 דברים, 1. בפעם הבאה אני יולדת בת (זה היה לפני הברית) 2. עד שהוא יגדל הוא לא יצטרך ללכת לצבא. אז לא עמדתי בשתי ההבטחות באלה, ילדתי עוד בנים, והבן הגדול שלי התגייס לפני 3 שבועות, ועכשיו נוספה דאגה על דאגותי. ועכשיו גם כל חיל שנראה לי פעם גדול, נדמה לי כמו בן. ה' יעזור.

שיילך בשלום וישוב בשלום ויזכה לילדים משלו שאולי הם לא יצטרכו.....

אייך אפשר שלא. רק עם לב של אבן. ולצערי גאיה ,אצלנו כל השנה זה אבל על אובדן הטובים שבחילנו,אצלנו כל השנה זה דמעות,ובכל פינה שאנו הולכים אורב לנו הזיכרון המר שמאיים לערער אותנו. ודווקא לי באופן אישי לקראת יום הזיכרון יש לי תחושת גאווה,תחושת שייכות ואפילו התרוממות,שמחר אני הולך לכבד לזכור ולבקר את אלו שבזכותם אני חי. איי אלוהיי תבטיח לנו שזו המלחמה האחרונה. דנאל.