רגעי זיכרון (ה)

את יום הזיכרון של הפורום שלנו אני מציע להקדיש לחברים שלנו, שמתו, לכל אחד מהם בנפרד. בכותרת של כל הודעה נרשום רק את השם. בואו ניפרד מהם כאן, וניזכר ברגע האחרון בו ראינו אותם. שלכם, דרור

ביום שישי, ערב יום הכיפורים, חילקו אותנו לשתי קבוצות. אותנו העלו על האוטובוסים היורדים לסיני, ואת הקבוצה השנייה העמיסו על האוטובוסים העולים לרמת-הגולן. רגע לפני שהאוטובוסים יצאו לדרכם הלכתי לומר שלום לשי, שעלה צפונה. זה היה באמצע קורס המפקדים הראשון של התותחנים, ושנינו חלמנו על היום שבו נסיים את הקורס, וקיווינו שבמקום לשוב לגדודים שלנו נוכל להישאר בצריפין כמדריכים. שי נהג לספר לי על הגדוד שלו בבוקעתה, ברמת הגולן, ונדמה לי שלא רחוק משם הוא נהרג, במקום שאהב. היה שם בלגן גדול, וכל הסוללה עלתה על מארב, חלק נהרגו וחלק הצליחו לברוח ברגל עד לכנרת. שי נהרג במקום. כשבאתי להיפרד ממנו הוא התבדח ואמר: "אם אני לא אחזור בחיים, תגיד לחברה שלי ש..." ונדמה לי שהוא לא סיים את המשפט. עד היום אני מנסה לנחש מה הוא אמר. שהוא אוהב אותה? מה כבר אפשר לומר ברגעים כאלו? איזה מין חוש הומור זה? אחר-כך, אחרי המלחמה, כשחזרנו לצריפין לכמה ימים לפני שהעלו אותנו לרמה להקים שם גדוד חדש ולצאת להילחם במובלעת, מישהו סיפר לי ששי נהרג, ובכלל לא היה זמן לבקר אצל הוריו, וכך עד היום אין לי מושג היכן הוא קבור, וגם שם משפחתו נשכח ממני. ועד היום נותרתי עם משפט לא גמור. וכנראה שהמשפט הלא גמור הזה ישאר אתי תמיד, וישאיר את שי עוד רגע אחד בחיים. דרור