אל עצמי

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

24/04/2001 | 18:11 | מאת: יהודה

אני יודע מה עובר עלי ואין צורך לתת הסברים לדבר הסוד שלי שמור עמוק בפנים ואני כבר יוצא מדעתי אילו רק יכולתי לחזור הביתה הבית ההוא שם גדלתי שם גם נשארו עלומי אך אני כאן בבית מיותם כמו כינור בלי מיתר אמנם עם צליל ומנגינה אך מנגינה די עצובה על חברים שהיו ואינם איש אינו יודע את אשר בליבי לא יכול עוד בלעדיכם חברים רק רוצה אתכם לחבק ולו לשניה הושיטו לי יד ואני את השאר אך מי אני שאבן בליבי אני קצת מקנא בכם ידידי החיים מחר בטח תלכו לבקר חברים אך אני פחדן ומוג לב שאפילו אבן לא מניח על השיש הקר של חברים שהיו ואינם שממש ברגע זה עוברים מול עייני אחד אח חולפים בראש מורם כבמצעד נצחון ישר למול עייני מביטים ואל נא נשכח ידידי את אותו החייל שמסר את נפשו אמנם לדגל אחר וגם שם הוא נשאר את עיניו הבוכיות שמבקשות אנא שמור גם עלי והאמינו שגם בשבילו אני נעמד כי גם הוא את נשמתו לבוראו מסר שהרי רק אל אחד קיים ומאמין שגם על זה הוא חשב אני יודע שכאן יהיו מקטרגים אך אני לא אלוהים ואת מחשבותי הוא נתן ויש לפנות אך ורק אליו כי הוא כמו שאומרים האל היחיד והמיחד הכל הכל אפשרי חברים רק אם נביט מזרח ומערב זה המקום ואולי גם הזמן הייתי פעם בר מזל כשעוד הייתי בין חברי שאינם ואני שוב חושב בעוד שנה זה בטח כבר לא יכאב חחח קשה קשה לשפוך הכל כי זה בטח חסר ענין בכל אשר תלכו חברי שאינם אתם חלק מגופי ונשמתי אני קורא בקול אך אינכם עונים לי אתם עוד איתי כל עוד נשמה בתוכי עוד שנה עוברת אולי אראה את הדרך אל האושר איך אפשר סתם בלי סיבה ללכת זה כמו רחוב בלי מוצא איבדתי את כל אשר היה לי ומה היה לי חסר החופש לישווה יותר לו רק יכולתי להתחרט את הגלגל להחזיר ולסובב לאחור אמא רוצה הביתה אני נשבע מכל הלב ושוב לטעוםלילות של אהבה פעם הייתי תמים אם פעם הייתי מאמין לימדתם אותי שלהרוג זה גבורה כל מה שהיה לי לתת נתתי ככל שהתקרבתי נפלו חברים את נפשי אני נתתי ולא שיחקתי משחקים אמנם למדתי שאת האויב רואים דרך כוונת אך לאחר שננעל אני יכול לראותו ככל אדם אדם שנברא בצלם אנוש בצלם אלוהים הגדול אותו אלוהים שאת עייני אליו אני נושא בצר ובכאב אך כנראה שאותי הוא שכח שם במדבר אבקש את סליחתכם אם פגעתי בכבודכם כי אני אתכם מאוד אוהב שלכם באהבה יהודה

יהודה יקר, אין לי מלים להוסיף על מה שכתבת. אני משער שמה שאתה נושא בלבך, הוא המשא המכביד של כל מי שחזר מן המלחמה. אבל משפט אחד צרב בי, המשפט על הבית המיותם, כמו כינור בלי מנגינה. וזה מזכיר לי את אלו שמשלמים את מחיר המלחמה, גם אם הם עצמם לא השתתפו בה. אלו הם המשפחות, הנותרות בבית שנלקחה ממנו המנגינה, כמו כינור מיותם. וגם אצלך בבית יש משפחה שלמה שהכינור עדיין נמצא בה, אך המנגינה כבר איננה. הכינור הזה הוא אתה, והכאב הוא לא רק כאבך, אלא גם כאבם של אורה ואלון ומיטל וגידי וליאת. נדמה לי שמעט מן המנגינה עוד יש בך, והלוואי ותוכל, מדי פעם, לתת להם מעט ממנה. שלך, דרור

24/04/2001 | 18:26 | מאת: יהודה

לא יודע מה להגיד כששם נשארו החברים כואב לי לראות את ילדי מנגנים בלי מנצח רק מנוצח בידי הכאב והצער

24/04/2001 | 21:44 | מאת: צביקה קומיי

לו יהי

24/04/2001 | 19:22 | מאת: אלן

אני מאוד התרגשתי מה שכתבתי . עבר בי תחושות מוכרות והזדהות מלאה עם רגשותיך . נשמור את זיכרונם ודמותם לעד . שיהיה זיכרם ברוך לעד . אני מחבק אותך ואינני חושב שהבעת את תחושות של רבים מאיתנו. שיהיה זיכרם ברוך לעד ושחהברה שלנו יהי ראויים להם . בחיבוק גדול כדי שתחוש פחות בודד . אלן

24/04/2001 | 19:33 | מאת: עינת

יהודה יקר שלי כמה כאב אם יכולתי לקחת קצת ממך את הכאב הזה שהיום הוא קשה מתמיד לכולנו כל החיים זה יהיה חלק מאתנו הכאב והאובדן של החברים הלוואי רק שיותר לא יהיו נופלים שיותר לא נצטרך להוסיף עוד מציבות של יקרים לנו שולחת לך חיבוק מכל הלב ומחזקת אותך

24/04/2001 | 22:04 | מאת: רוז

חיבוק? עכשיו הוא רגוע. :)

27/04/2001 | 16:52 | מאת: עדי

מלאך כמה כואב לשמוע אני בהחלט מבינה אותך ושולחת לך המון המון כוחות ואהבה אי אפשר לתאר את הכאב כמה שננסה אין מה לומר חוץ מאוהבת אותך מעריחכה אותך ומקווה שתוכל איכשהו למצוא את הדרך שתקל עליך אם תרצה לדבר אני תמיד כאן בשביל מאחלת לך כוח ורוגע עד כמה שאפשר זה קשה מאד אני יודעת

מנהל פורום טראומה והלם-קרב