דיספרקסיה ורבלית

הוא טופל אצל הקלינאית,עד לפני כשלושה חודשים,והטיפול הופסק,מצידה,בשל "אי יכולת ריגשית של הילד להתמודד עם המאמץ". מאז,אנו מטופלים רק בריפוי בעיסוק. יש לציין, שבגלל המצב (וכנראה גם הגיל...), הוא ניתקף בהמון התפרצויות זעם,הנובעות,פעמים רבות,מתיסכול על כך שלא מבינים אותו. מה שבהחלט מקשה עלינו,כמשפחה. ושאלותי: 1.האם אין זה מתפקידה של הקלינאית למצוא את הדרך ללב הילד? (אותי לימדו שלכל ילד ניתן להגיע,בדרך זו או אחרת) 2.האם המצב שלו לא מחייב אימון אינטנסיבי של קלינאות תיקשורת? 3. ובכלל, כיצד מתבטא הטיפול במיקרה כזה? האם עלינו לתקן אותו (כמו ש"מותר",כמובן),האם להשתמש בשיטת החלוקה להברות (עם מחיאת כף)? (הקלינאית לא עושה את זה) 4. מה שהקלינאית עשתה במשך כל הזמן הזה, זה משחקי דמיון (להאכיל בובה וכד'), ובני השתעמם עד מאד. בקיצור, כיצד אדע אם בני מקבל את הטיפול האופטימלי,או ש"מורחים" אותנו? מתנצלת על אורך השאלה, פשוט ניראה לי שזהו מידע חשוב. אגב, בדיקות ראיה, שמיעה, ו-eegבשינה-תקינות,ב"ה, ומקומו במשפחה: ילד שני. מודה מקרב לב על התייחסותך.

ראשית, תודה על התשובה המפורטת. כתבת לי, שאכן זהו תפקידה של הקלינית להגיע אל הילד. אבל במכון טוענים כנגדי(גם כשקבלתי על כך שהטיפול לא ניראה לנו),שהילד לא פנוי ריגשית,ולכן לא ניתן להגיע אליו.(והקלינאית, כמובן מעולה...) ביום שלישי יש לנו שיחה תקופתית, לה אנו מחכים בכליון עיניים. האם הם יכולים להמשיך ולטעון שבני אינו פנוי כרגע לטיפול שפתי בגלל מחסום ריגשי כלשהוא, או שבאחריותה של הקלינאית להגיע אליו? איני מתעלמת מהמאמץ להתעמת עם הקושי השפתי,רק שניראה לי קצת מוגזם להפיל הכל רק עליו. שוב תודה. אגב, פניתי לאתר קלינאי התקשורת, וכשחיפשתי שם של קלינאית עצמאית (אין גברים?) באיזור מגורי (נתניה),הופיעה הודעה שאין. האם ידוע לך בכל זאת על מישהי מתאימה?