ילדה בת שלוש וחצי

שלוום, יש לי ילדה בת שלוש וחצי שמגמגמת ואובחנה על ידי קלינאית תקשורת ונמצא שיש לה מספר בעיות בדיבור ואנו מטפלים בכך. נאמר לנו שהיא מדברת כמו ילד בין הגילאים 2-3. אני בתור אביה של הילדה מבחין בבעיות נוספות ואני לא בטוח שהן קשורות לטיפול קלינאית התקשורת ומצריכות טיפול של איש מקצוע אחר בנוסף. הילדה לא משחקת הרבה כלל ומעדיפה צפיה בטלויזיה,היא חולמת הרבה,לא יודעת לספור עד עשר, לא מזהה מספרים, היא מדברת אל עצמה, כשאומרים לה לחזור על מילה מסוימת ומסבירים לה היא לא מצליחה גם כשמסבירים לה איך חולצים נעלים או איך עושים פעולה מסוימת היא לא יודעת ליישם ולחזור אחרי. אני אשמח לדעת איזה איש מקצוע יכול לעזור לי והאם הדברים שציינתי יכולים להצביע על דבר חמור ואם כן מה. תודה

הייתי מסיר חשש לפיגור קל

שלום חיה, התמודדתי בעבר הלא רחוק עם מקרה ממש דומה. אמנם אני לא איש מקצוע בתחום, אבל קיבלתי יעוץ טוב מאד שעזר לנו. גמגום בגילאים האלה שכיח מאד, בדרך כלל עובר מעצמו וגם לא ניתן לטיפול עדיין, משום שהטיפול בגמגום דורש שיתוף פעולה מצד הילד שעדיין לא קיים. מה שחשוב מאד לעשות הוא להרחיב את בסיס השפה של הילדה, ע"י שירים פשוטים ודקלומים, ע"י שיחות רגועות ומשחקים.חשוב מאד לא להלחיץ אותה, לא לתת לה את ההרגשה שמנסים ללמד אותה בכוח או שמשהו לא בסדר. כמו בהרבה תחומים, כשילד מרגיש שההורה בלחץ זה מבהיל אותו והוא נלחץ ונסגר. חשבת על כך שכשאת כותבת "היא לא יודעת ליישם ולחזור אחריי", אולי בעצם היא לא רוצה לחזור אחרייך? אולי הצורה הזו של הוראה מלחיצה אותה? אני חלילה לא מאשים, אבל זו מחשבה שכדאי לשקול.כדאי להוריד את הווליום בבית ואת מהירות הדיבור, לנהל שיחות שקטות, להעדיף קריאת ספרים פשוטים שהיא אוהבת על נסיונות ללמד אותה. בכל אופן, זמן הוא המרכיב החשוב ביותר. ובלי לחץ- הוא מגביר ומעמיק את הגמגום. לגבי הדברים האחרים שציינת,יכול להיות שבבית היא מעדיפה צפייה בטלויזיה (כמו הרבה ילדים, זה לא דבר חריג). אגב,האם אתם מגבילים את שעות הצפייה בטלויזיה? יש ילדים שיצפו במסך כל עוד אין מי שיגיד להם להפסיק ולצאת לשחק. חשוב מאד לשאול מה קורה בגן. האם היא משחקת עם ילדים? הולכת אחה"צ לילדים אחרים לשחק? עלו אי פעם תלונה או חשש מצד הגננות? בדר"כ צוות הגן מאד מנוסה וכדאי להיעזר בו. אני זוכר שכהורים האשמנו את עצמנו במצב, עד שאמר לנו איש מקצוע חכם שזו שטות. לא ההורים אשמים ולא הגננת, לא החברה והסביבה. זה דבר שיש לילד פשוט כי יש, אבל אפשר בהחלט לעזור לו לסגור את הפערים. לאט ובסבלנות, בלי לחץ ובלי האשמות לשום כיוון. שיהיה לכם בהצלחה!