מיואשת

שלום,אני בת 32. הסיפור שלי מתחיל בערך מלפני שלוש שנים שהחלטתי לעשות דיאטה.שקלתי אז 86 עם גובה של 1.68. התחלתי דיאטה מאוזנת..ירדתי יפה במשקל ובאיזה שלה זה הפך להיות אובססיבי וחולני..הייתי מקצצת ואף מוותרת על ארוחות..עד שהגעתי לתפריט של 400קלוריות ביום..ירדתי למשקל 56..וניראתי נורא..חלשה..חיוורת..התעלפויות..פיתחתי פחד מהאוכל..לא ידעתי איך ומה חוזרים לאכול..אני כבר שלוש שנים בטיפול פסיכולוגי ותרופתי..הייתי גם אצל שתי דיאטניות..אחת באופן פרטי ואחת דרך הקופה..אחרי תקופה של הרעבה חזרתי לאכול..חשבתי שהחלמתי מהבעיה..אך לצערי המשכתי בהפרעת אכילה רק מהכיוון השני..פיתחתי בולמיה..אני קמה לאכול בלילה..יש לי בולמוסים..התקפי זלילה קשים..אוכלת מתוק מלוח..בלי קשר לדברים..בעמידה ליד המקרר..כמויות גדולות...כעת אני במשקל קרוב ל-100 קילו..עשיתי בשנה באחרונה בערך 40 קילו..אני לוקחת טיפול תרופתי..נמצאת בשיחות פעמעים בשבוע..זה כבר ברור שהאוכל הוא המנחפ העיקרי של הנפש שלי..אצל הדיאטנית הפסקתי כי כבר קשה לי להתמיד..מה עושים? הייתי גם בפגיש אחת במרפאה להפרעות אכילה בצפת..והתכוונתי להתחיל שם טיפול אבל ממניעים מסויימים וויתרתי על כך...אני מיואשת..רוצה חזרה את המכנסיים שלי מידה 38...את השמלות..רוצה אבל להגיע לשם בריאה ולא חולה כמו שהייתי..אני נשואה..אמא לילדה קטנה..עובדת במשרה מלאה..אני רוצה לרזות אבל להיראות ולהרגיש בריאה...משןם מה נראה לי שאני יודעת לרדת במשקל רק בדרך החולה..הרעבה וזהו..לא מסוגלת לדברים אחרים..קשה לי!!!!

חגית יקרה, את מתארת בצורה מאד נוגעת את הקושי והתסכול אשר כרוכים במאבק בהשמנת יתר. למעשה זוהי מנת חלקם של רוב האנשים אשר מנסים לרזות. מדובר במאבק ארוך, קשה ומתסכל. קושי נוסף הוא שאת עושה את כל הדברים הנכונים- הולכת לדיאטנית, לטיפול פסיכולוגי. למרות שאת כבר מרגישה ייאוש אני מציע לך לא לוותר על דיאטנית. למרות הנסיגה במצבך אין כלי אחר שאני מכיר להתמודדות עם עודף משקל. היא לא תפתור לך את הבעייה אבל היא תסייע ובלי פיקוח של דיאטנית אפשר להדרדר במהירות. שנים של מאבק במשקל יכולות להוביל לשחיקה. עם זאת לפעמים השנים מביאות גם בגרות ופרספקטיבה. אנשים משתנים גם לטובה. לכן כשלונות העבר לא בהכרח משליכים על העתיד. נסי לאזור כוחות ולעשות מאמץ נוסף. בהצלחה, רן