שתי קושיות לגבי תרופות נוגדות דיכאון והשמנה

להווי ידוע לכל מי ש"התמזל מזלו" והתנסה בתרופות נוגדות דיכאון,שרבות מאלו גורמות להשמנה בקרב אחוז ניכר מהמטופלים בהן או לפחות בקרב אלו אשר "נהנים" מנטייה להשמנה (במילים אחרות - נשים). מציאות זו אינה שנויה במחלוקת בקרב המטופלים (ויעיד על כך עיון בכל פורום רציני בנושא דיכאון - כמו - alt.support.depression), הגם שהרופאים הפסיכיאטרים מוכנים להודות בכך רק בחצי פה ומשדוחקים אותם אל הקיר בענין זה (מה שאומנם עשיתי - פיזית! ... סתם). מאחר והמדובר במדע צעיר יחסית, אין כיום בידי הפסיכיאטריה המודרנית ולפי מיטב ידיעתי כל כלי אמפירי המאפשר התאמה מדויקת של תכשיר נוגד-דיכאון למטופל, הן מבחינת התוצאה הרצויה והן מבחינת הימנעות מתופעות לוואי פחות רצויות. לפיכך, דרך הפעולה העיקרית של הרופאים הפסיכיאטרים היא זו של ניסוי וטעייה (או במקרה שלי - טעייה, טעייה ותהייה)וכך, לאחר מסע מתיש ומפרך של שנים (!) בממלכת הפסיכופרמקולוגיה המודרנית, שבמהלכו הוגדרתי בתור "treatment-resistant depression", התחלתי לטול לפני כשלוש שנים תרופה נוגדת דיכאון מהדור הישן (Nardil מקבוצת ה- Monoamine Oxidase Inhibitors) אשר מחייבת דיאטה מיוחדת בפני עצמה (אסור בתכלית האיסור כל מזון שעבר התססה, שימור, יישון או עישון - כך שאין לאכול גבינות ישנות, יוגורטים, נקניקים, חמוצים, דגים מעושנים ועוד כהנה וכהנה - למעשה אני יכולה לאכול רק מה שאני מלקטת או צדה במו ידי... כמו האדם הקדמון ...). בנוסף על כך ולמגינת ליבי, נטילת התרופה (בכמויות המסחריות שנרשמו לי) גורמת אומנם להשמנה או "התנפחות" (שכן אין המדובר בהשמנת אגס "נשית" אופיינית באזור אגן הירכיים אלא בהשמנת תפוח בפלג בגוף האמצעי המאפיינת יותר גברים וגם חולי סכרת). כתוצאה מכך יש לי יחסי אהבה-שנאה, ולעיתים שנאה-שנאה עם התרופה אשר מביאה אומנם לשיפור יחסי במצב הרוח וברמת האנרגיה אך מצד שני הפכה אותי למפגע סביבתי מחריד מן הבחינה האסתטית. אני מתנצלת על ההקדמה הארוכה והמייגעת שבמהלכה בוודאי איבדתי את מרבית הקוראים, אך אם הגעתם עד הלום, מגיע לכם פרס (שאותו לא אוכל לספק) ולהלן שאלתי - שאלה אשר מטרידה אותי מזה זמן רב מבלי שמצאתי לה תשובה קרובה אפילו למספקת אצל רופאיי ובמקורות הרפואיים האינטרנטיים - מהו הקשר הפיזיולוגי שבין נטילת נוגדי דיכאון לבין השמנה ? האם המדובר בהגברת התיאבון, בהאטת הקצב המטבולי או שמא זוהי מזימה קוסמית המיועדת לאמלל אנשים אומללים ממילא ? שאלתי השניה היא כדלקמן - קריאת ספרו המאלף של ד"ר אטקינס (ז"ל יש לומר) הדליקה אצלי הרבה נורות מהבהבות בראש שכן לפני מספר שנים אובחנתי כסובלת מ- "reactive hypogycemia" בבדיקת העמסת סוכר ("Glucose Tolerence Test" - לכל המתעניין - סיוט בן 6 שעות שבו בודקים סוכר ואינסולין כל חצי שעה - סה"כ 13 דקירות) וכאן, בפעם הראשונה הוברר לי הקשר שבין היפר-אינסוליניזם והשמנה. בניגוד לעצת אחיתופל של הדיאטנית המלומדת בקופ"ח אשר יעצה לי לאכול משהו כמו 17 ארוחות קטנות ביום שבכולן מרכיב פחמימתי, הגישה התזונתית של ד"ר אטקינס נראית לי כפתרון מתאים יותר המתייחס לשורש הבעיה (עודף אינסולין) ולא לסימפטום (רמת סוכר נמוכה לאחר ארוחות). ואומנם - האסטרטגיה התזונתית של דיאטה דלת-פחמימות נותנת תשובות טובות לרבות מן התופעות שמהן סבלתי בעבר כמו - עייפות נוראית לאחר ארוחות (גדולות כקטנות כאחד),כמו גם חולשה כללית ורעב בלתי-מוסבר המופיעים כשעה וחצי לאחר הארוחה (כך שבאופן פרדוכסלי הייתי רעבה יותר לאחר הארוחה משהייתי לפניה).אך אליה וקוץ בה - בכל הנוגע להרזייה בשיטת אטקינס, מסביר הרופא הטוב שנטילת סוגים מסויימים של תרופות (כמו גלולות למניעת הריון, אינסולין כמובן וגם- אוי לאותה צרה - תרופות נוגדות דיכאון), יוצרת "התנגדות מטבולית להרזייה". למעשה, התרופות הפסיכיאטריות נזכרות שם בתור ה"עברייניות" הגרועות ביותר מבחינה זו וגם כאן עלי להקשות - מהו התהליך שבו משבשות התרופות הנ"ל את תהליך ההרזייה ומקשות על כניסת הגוף למצב קטוגני - האם מדובר בהורדת רמת הפחמימות הקריטית הנדרשת לעניין זה ? שאלה נוספת המעסיקה אותי כמובן היא למה כל זה מגיע לי אך כאן התשובה חורגת כמובן ממסגרת הדיון. אודה לכל מי שיוכל לתרום מידע רלבנטי או להפנות אותי למקורות מוסמכים בענין זה. שוב,עימכם הסליחה אם הארכתי יתר על המידה ואני מאחלת לכולכם חג שמח, כשר (אם אתם בענין) ודל-פחמימות (כנ"ל). K.

שלום לזאת שיודעת לשאול ממגוון הקושיות שהעלית הרי שזאת שהיא רלוונטית לדבר היא הקשר בין השמנה לבין תרופות נוגדות דכאון. תרופות אלו עובדות על ידי שינוי ברמות של מולקולות במח הנקראות נוירו-טרנסמיטורים ואשר אחראיות על הקשר בין תאי העצב. מכאן ברור השפעתם על כל התהליכים המתחוללים במח כולל הרגשת דכאון וכולל הרגשת רעב. ם תרצי להרחיב את הקריאה הרי שיש סקירה נאה ע"י Aronne LJ שפורסמה בJOURNAL OF CLINICAL PSYCHIATRY בשנת 2003 ( כרך 64 בחוברת Suppl 8:22-9. ) . בברכה ד"ר ברק