כלב: הטיפול בחברכם הטוב ביותר

חשוב להגיע לווטרינר כבר בראשית הדרך, לאחר האימוץ - בין אם מדובר בגור כלבים; ובין אם מדובר בכלב בוגר. יש לבצע בדיקה רפואית ראשונה, מיד עם הגעתו של הכלב לביתכם - על מנת לוודא שאכן אימצתם כלב בריא; וכדי לקבל הנחיות והסברים בנוגע להאכלתו, מניעת טפילים, חיסונים נחוצים, בעיות התנהגות ועוד.

ומה לאחר מכן? מה כוללת שגרת הטיפולים והמעקב אחרי כלב?

גור הכלבים שלכם זקוק למעקב גדילה, מעקב התפתחות וקבלת חיסונים, על מנת לוודא שלא יידבק ויחלה במחלות. אין להמעיט בחשיבותם של חיסונים אלה: החיסונים מצילי חיים. מחלות גורים נפוצות כמו ה"פרוו" וה"כלבלבת" (לא להתבלבל עם מחלת הכלבת) הן מחלות קטלניות, הגורמות לגורים סבל רב - וגורמות לבעלים עוגמת נפש (וכמובן, הוצאה כלכלית כבדה).

מהו משטר החיסונים והטיפולים המומלץ לגורי כלבים?

שגרת המעקב, הטיפול והחיסון בכלב - כוללת את הפעולות הבאות, שעיתוי ביצוען תלוי בגיל הכלב.

חיסון משושה - בגיל חודש וחצי: חיסון משושה, שמכיל שילוב חשוב של חיסונים המגנים מפני המחלות הבאות: פרוו, כלבלבת, פרא אינפלואנזה, דלקת כבד נגיפית ועכברת). את החיסון המשושה יש לתת החל מגיל 6 שבועות (ההוראות משתנות לפי היצרן), באופן הבא: שלוש מנות חיסון, בהפרשים של שלושה עד ארבעה שבועות, בין מתן מנה אחת לשנייה. לאחר מכן, על הכלב לקבל בהמשך החיים מנת חיסון משושה פעם בשנה.


חיסון כלבת וסימון בשבב: חיסון כלבת ניתן בגיל 3 חודשים. בגיל זה, גם יש לסמן את הכלב בשבב - סימון נדרש על פי החוק בישראל.

טיפול נגד תולעי מעיים: יש לתת לכלב טיפול חשוב זה באופן תדיר, טיפול יחיד כל 3-6 חודשים (לפי הוראות הווטרינר - במתן יחיד, או עם טיפול חוזר לאחר 10 ימים). לרוב, הטיפול ניתן בסירופ לפה או בכדור.

טיפול כנגד תולעת הפארק: תולעת הפארק היא מחלה קטלנית ומסוכנת, הנפוצה מאוד ברוב אזורי הארץ. לא ניתן למנוע הדבקה בתולעת הפארק. הטיפול ניתן במטרה לחסל את התולעים הקיימות בכלב, מתוך הנחה שהכלב נדבק - והוא ניתן בזריקה, אחת ל-3 חודשים, למשך כל חייו של הכלב.

מעקב התפתחותי: בכל הגעה של הגור למרפאה, הגור ייבדק, יישקל, יקבל את החיסונים הדרושים לו - ותיעשה הערכה, על ידי הווטרינר המטפל, בנוגע להתפתחותו. מעקב זה חשוב וחיוני - ובמסגרתו אפשר להתרשם האם המזון שניתן לכלב מתאים לו בהרכבו, טעמו ובגודל הכופתיות. במקרה שאין התאמה, כמובן שיומלץ על שינוי בהזנתו של הגור.

משטר החיסונים לכלב בוגר זהה לחלוטין לזה של כלב גור, מלבד החיסון המשושה הניתן רק פעם אחת בשנה. מעבר לכך, כמובן שיש צורך בפניה למרפאה וטרינרית, כאשר הכלב חולה או כשמתעוררת סיבה לדאגה - וצורך בבדיקה רפואית.

מתי זה קורה? איזה סימנים עשויים להצביע על מחלה אצל כלב? מתי יש לחשוד שמשהו לא בסדר?

פעמים רבות, אנחנו לא בטוחים האם כלבנו זקוק לעזרה רפואית או לא - ושאלה נפוצה ששואלים בעלי כלבים רבים, המגיעים למרפאה: מהם הסימנים שאמורים להדאיג בנוגע לכלב? האני מאמין שלי בעניין הינו: "בכל מקרה של ספק - אין ספק". כלומר: מספיק שמתעורר ספק או חשד ואתם חושדים שמשהו חריג - אל תהססו והקדימו לפנות לייעוץ, באופן מיידי, לווטרינר המטפל.

מעבר לכך, ישנם סימנים נפוצים העלולים להצביע על מחלה ומחייבים בירור. בין הסימנים: אדישות ודיכאון, חולשה, חוסר תיאבון, שלשולים, הקאות, עצירות, רעידות, הפרשות מהעיניים או מהאף, שיעולים או חרחורים; או כל סימן אחר שנראה חריג בעיני הבעלים.

מה צפוי בהמשך חייו של הכלב? האם נדרש טיפול מיוחד בכלב מזדקן?

גיל איננו מחלה, אך יחד עם זאת - לכל גיל יש את המחלות האופייניות לו. אנחנו צריכים לצפות לתסמינים שמופיעים עם הגיל, אבל אין להתעלם מהם - ויש לאבחן, לטפל ולתת עליהן את הדעת. כל בעיה המופיעה בגיל מבוגר צריכה להיות מאובחנת, לגופו של מקרה - ואין לשלול הצורך בבדיקה או טיפול בכלב, מתוך תירוץ ה"זיקנה".

רבות מבעיות הבריאות השכיחות, המופיעות עם הגיל, מקשות על הכלב - וגם אם לא ניתן לעצור אותן, ניתן לפחות להקל על התסמינים ולתרום לאיכות חייו של הכלב ולהפחתת סבלו. כך, לדוגמה: כלבים רבים נוטים לסבול מבעיות במפרקי האגן.

לרוב, בעיות אלה מתחילות בגיל צעיר יותר על רקע תורשתי, מסת גוף גדולה או בעיה אחרת. כאשר לכלב יש מסת שריר גבוהה, ביטויי מחלת המפרקים פחות בוטים, אולם לקראת זיקנה, כאשר מסת השריר יורדת והשינויים הכרוניים במפרקים מחמירים, בעיות במפרקי הגוף עלולות להקצין.

במקרים חמורים, כלב עם בעיות שלד ומפרקים סובל מהפרעות תפקודיות ומתקשה להתרומם מרביצה או לנוע. בחלק מהמקרים, ניתן להקל באופן משמעותי על התסמינים ולשפר מאוד את איכות החיים של הכלב, גם לתקופה ארוכה, בעזרת טיפול מתאים.

ומה בהמשך? כשבריאותו של הכלב ממשיכה להתדרדר - ונראה שהוא סובל?

אנו, הווטרינרים, מנסים למצוא פתרון ולהקל ככל הניתן על חיית המחמד האהובה, אבל יש רגעים שגם לנו נגמרות האפשרויות - ואנו נותרים עם הכלי האחרון, הקשה כל כך לשימוש, אבל הוא זה היכול להעניק חמלה אחרונה - המתת חסד.

המתת חסד היא הדרך ההומנית לסיים את חיי חיית המחמד, כאשר איכות חייה אינה מתקבלת יותר על הדעת וכי לא ניתן להקל יותר על סבלה.

חשוב מאוד להבין: המתת חסד איננה פתרון של נוחות עבור בעליו של הכלב - ואסור שתהיה אי פעם פתרון מסוג זה. המתת חסד איננה מפלט, למצבים בהם הטיפול בכלב הופך קשה יותר. כלב יומת בהמתת חסד אך ורק כאשר לא ניתן להקל עליו או לעזור בהפחתת סבלו - ואז לא נותרת כל ברירה - והמעשה שלמעשה ייטיב עם הכלב הוא הפסקת חייו.

כיצד מבוצעת המתת חסד במקרים בהם היא נחוצה?

ההליך מתחיל בפנייה של הבעלים לווטרינר, שיבחן באופן אובייקטיבי את הנסיבות ויתרשם ממצבו של הכלב. תפקיד הווטרינר הוא להסביר את העובדות, לתאר את המצב הרפואי ולציין את האפשרויות הקיימות במצב הרפואי.

יחד עם זאת, תפקידו של הווטרינר איננו כולל הצגת מסקנה נחרצת, אלא רק המלצה - הווטרינר לא יגיע להחלטה במקום הבעלים עצמם. הבעלים - ורק הם, לבדם - צריכים להגיע להחלטה הסופית. לרוב, לכל וטרינר יש פרוטוקול לפיו הוא נוהג לבצע את המתת החסד, המבוצעת על ידי מתן זריקות ללא סבל.

ד"ר שרון גונן היא וטרינרית, מנהלת מרפאה וטרינרית בכפר יונה.

סייעה בהכנת הכתבה: נגוהה שפרלינג, כתבת zap doctors.