אצבע בפה זה לא יפה (?)

תוציא כבר את האצבע מהפה! אלו מאיתנו שגדלו עם אצבע (לעיתים חבויה, לעיתים בגלוי) בפה, בוודאי זוכרים את הגערות בסגנון זה...

"המציצה היא אינסטינקט - תינוקות נולדים עם רפלקס מציצה, כלומר עם הצורך לינוק ולמצוץ", מסבירה ד"ר יעל לסר, פסיכותרפויתית, מומחית לטיפול בילדים ובנוער. "תינוק יונק אף ממשיך להימצא ליד השד לאחר תום היניקה, כי זה טוב ונכון לו, ובדרך כלל גם לאם. יש ילדים שבאופן התנסותי מוצאים את האצבע הנכונה, וכך מספקים את הצורך שלהם באופן שאינו תלוי באם. הגוף שלנו בנוי כך שבשנת החיים הראשונה, הפה הוא המקור העיקרי של הגירוי, והמציצה נותנת מענה מכליל, חיובי מאוד, לתסכולים שהילד חווה במשך היום, וממלאת פונקציות המבוססות על אותו רפלקס הטבוע בנו".
תינוק מרגיע את עצמו בדרכים שונות, כמו בכי, מציצת מוצץ, חיתול או בגד, התכרבלות או הסטת מבט מדבר שאינו רוצה לראות, וכן - גם במציצת אצבע. "ההתעסקות בפה היא מרכזית בגיל הרך", מסביר הפסיכולוג דני עמית, מנהל תחום הטיפול בילד ובמשפחה במכון אדלר. "אם ילד לא יידע לינוק - הוא לא ישרוד, לכן מדובר ברפלקס מולד. למעשה, תנועת המציצה חשובה להתפתחות תקינה של התינוק. זה מתחיל באופן טבעי בנושא השד או הבקבוק, בהם קיים אלמנט המציצה, וממשיך ב'טעימת' חפצים וביכולת לזהות אותם בעזרת הפה".
עמית אינו מאמין שקיים קשר בין אופי הילד לבין הצורך שלו במציצת אצבע. "פרויד, למשל, ייחס לשימוש בפה קשר לאישיות. הוא דיבר על אישיות אוראלית, ולקח את זה הלאה לנושא של עישון ואכילה מופרזת, מעין התמכרויות של הפה. גישות אחרות טוענות, שאם ילד מוצא דרכים אחרות להרגיע את עצמו או לפרוק את המתח, הוא לא יהיה זקוק לאקט המציצה לאורך זמן.
"בגדול, מציצה היא צורך ממשי בתקופה האוראלית, והורים מעוניינים לספק צורך זה בעזרת מוצץ, כי זה משהו שניתן להיפטר ממנו בגיל מסוים, לעומת האצבע שתמיד זמינה. בדרך כלל מציצת האצבע פוסקת בגיל ארבע, אבל אם הילד ממשיך לעשות זאת גם בגילאי חמש-שש, זה בסדר. לא מדובר כאן על הפרעה משמעותית אלא רק על עיכוב, פשוט הילד לא מצא את הדרכים המקובלות להרגעה עצמית. בכל מקרה, מדובר על שלב התפתחותי, ופחות סביר לראות ילדים בני עשר עם אצבע בפה".

ילד שנמצא במשבר או סובל מפחדים שונים, עלול לחוש שהאצבע מעניקה לו את הביטחון והנחמה להם הוא זקוק. "לעיתים תגובה סביבתית יכולה לשמר התנהגות מסוימת", הוא מוסיף. "אם אנו יודעים שלילדים יש שאיפה למשוך תשומת לב או לקבל התייחסות, ונכנסים למאבקי כוח סביב מציצת האצבע - הילד יקבל רווחים משניים על התנהגות זו, ואז ההמשכיות שלה נובעת מסיבות חיצוניות. .
"גם הילדים בגן רגישים להתנהגויות חריגות, ומגיבים בצורה כזו שהילד משלם על כך מחיר. יש פה לחץ שלילי, ולכן ההורה צריך להביא בחשבון שהוא לא המשפיע הבלעדי, ויש מקומות אחרים שבהם יהיה לחץ טבעי על הילד. הרבה פעמים, ההשפעה החברתית בגילאים אלה היא חזקה מאוד".

אם פעם קיבלו ההורים המלצה למרוח לק או חומר מר על ציפורני הילד בכדי שלא יכניס את אצבעותיו לפה למטרות מציצה או כסיסת ציפורניים, הרי שהיום מדברים על התערבות פחותה של ההורים, על גמישות מחשבתית ועל יכולת להציע לילד אפשרויות אחרות בצורה מפתה, במטרה לעזור לו לוותר על התענוג המזומן לו בהרגל זה.
"הבעיה עם 'להוציא את האצבע מהפה' היא למעשה הנכונות להתמודד", מדגישה לסר. "לילד שמאוד לא בטוח בעצמו או שמרגיש לבד ונטוש, יהיה יותר קשה לוותר על האצבע, ולכן המשימה העומדת בפני ההורים היא להקנות לילד ערך עצמי. חשוב לעבוד על הביטחון שלו - לעודד, לשבח, וגם להציע לו דברים שיעניינו אותו, ולא לתת לו להשתעמם".
לסר מאמינה בהחלט כי מציצה היא דבר נחוץ, וכי זו טעות לנסות למנוע מילד להשתמש לשם כך במוצץ או באצבעו. "באותה מידה אנחנו יכולים לאסור על הילד לנשום במשך רבע שעה בכל יום - כן, עד כדי כך מדובר בצורך ממשי", היא מדגישה. "זהו מענה מרגיע להמון לחצים - לעיתים פנימיים, לעיתים טבעיים כמו רעב, עייפות, או רצון של הילד להיות מעט עם עצמו, ולעיתים גם לחצים חיצוניים, הנובעים למשל מנוכחותו בחברת הרבה אנשים. פעמים רבות יש דרישה מהילד להיות ערני ולהגיב לנעשה סביבו, גם כשהוא חש כי אינו מסוגל לכך, או להתמודד עם מצבים לא מוכרים, וזו הבעיה, כי במקום להתמודד, הילד מצא פתרון קל: במקום 'לשבור את הראש' איך להגיע להיות הראשון שישחק בצעצוע המבוקש בגן - הוא יושב ומוצץ אצבע.

המציצה הופכת את ההתמודדויות היומיומיות עם מצבים שונים לרגרסיביות-ינקותית ולא בוגרת".
גישות המומחים היום שונות מאלה של פעם. כאשר באמצע שנות ה-40, אמא שלי, אז ילדה בת שש, לא הסכימה לוותר על מציצת האצבע - לקחה אותה סבתי אחר כבוד לייעוץ אצל הפסיכולוגית של היישוב שבו גרו. זו הציעה לה אופציה מעניינת, שבימינו בוודאי לא היתה מועלית על ידי בעל מקצוע. "ברמת גן", אמרה הפסיכולוגית, "יש מפעל לממתקים. יש שם סוכריות על מקל וגם שוקולדים - אין טעם למצוץ סתם את האצבע, אם אפשר להשתמש במשהו הרבה יותר טעים". באופן מפתיע, לאמא שלי זה הספיק, ומאותו ביקור ואילך האצבע שלה יצאה סופית מהפה.

ד"ר רפי רומנו, רופא שיניים, לשעבר יו"ר האגודה האורתודנטית בישראל ומנהל אתר האינטרנט www.orthoisrael.org.il, ועמיתיו למקצוע, כנראה לא יסכימו עם הגישה של הפסיכולוגית ההיא, אך יש לו פתרונות אחרים לבעיית המציצה, הטומנת בחובה נזקים לא פשוטים, לדבריו, למערכת הפה והשיניים. "מציצת אצבע מזיקה הרבה יותר ממציצת מוצץ. לכן לא מומלץ להורים לנסות לגמול את הילד ממוצץ בגיל מוקדם מדי, שכן הרגל זה עלול להפוך למציצת אצבע. עקב צורתה ועובייה של האצבע, היא תופסת בלסת חלל גדול יותר ממוצץ, ולכן מזיקה למבנה הפה הרבה יותר.
"קיימת גישה די מוטעית המניחה שאם תצליח מגיל אפס לגמול את הילד ממוצץ, עשית דבר נהדר. זה לא נכון. פעולת המציצה שמתחילה עם היניקה ונמשכת עם תנועות המוצץ היא חשובה מאוד לגדילת הלסתות. בשבועות הראשונים לחייו, פתיחת הלסת של התינוק היא קטנה מאוד, והוא נאלץ להביא את הלסת קדימה כדי שיוכל לבצע את הבליעה. פעולת המציצה מאלצת את התינוק לסגור את השפתיים, מה שמביא את הלסת התחתונה קדימה ומעודד את גדילתה. פרט לזה, המציצה מתרגלת את כל שרירי מערכת הפנים, תנועות שהילד יזדקק להן בהמשך חייו.
"לכן, מומלץ קודם כל לא להתערב בנושא המוצץ או האצבע עד גיל שלוש-ארבע, ואם אפשר לכוון את הילד למוצץ - עדיף. עד גילאים אלה הנזקים שנגרמים לפה בגלל מוצץ או אצבע אינם משמעותיים, והם נעלמים מאליהם לאחר הפסקת ההרגל. אם נשאר איזשהו ליקוי, ככל הנראה הוא היה קיים מלכתחילה בגלל בעיות גנטיות.
"אך יש תופעות נלוות: כתוצאה ממבנה הפה או מהמציצה עצמה נוצר פתח גדול בחלל הפה, והתינוק מפתח הרגל של דחיפת לשון - הלשון סוגרת את הרווח הזה, וכך מתקבלת האטימה הנדרשת לתהליך הבליעה. לעיתים, גם אם מפסיקים למצוץ אצבע, ההרגל הזה מונע מהשיניים לחזור למצב תקין, כי במקום אצבע יש שם לשון. אם מפסיקים בגיל צעיר, השיניים חוזרות למצבן התקין מעצמן והלשון לומדת להסתגל למקום חדש הנמצא בתקרת הפה ונקרא 'בליעה בוגרת'".

מה קורה אם המציצה נמשכת בגיל מאוחר יותר?
"מציצת אצבע מעבר לגיל שלוש-ארבע עלולה ליצור ליקוי בעמדת השיניים, כאשר עד גיל שש מדובר בעמדת השיניים החלביות ומעבר לגיל זה בשיניים הבוגרות. ברוב המקרים, מעבר לגיל שש יש צורך בטיפול אורתודנטי על מנת לתקן את הנזק. לעיתים בגילאים אלה צריך לבצע טיפול מוקדם בגלל תופעות אחרות הנובעות ממציצת אצבע, למשל גג החך שהופך להיות מאוד גבוה כי האצבע נלחצת שם, ולכן הלסת העליונה מאוד צרה ונוצר ליקוי סגר הגורם לכיווץ השיניים ולבליטתן, ודבר גורר דבר. לכן, בגילאים שבע עד עשר יש צורך בטיפול אורתודנטי מוקדם. לא מדובר ב'ברזלים' המוכרים, אלא בפלטות לקידום הלסת התחתונה או להרחבתה. אלה טיפולים שנועדו לתקן נזק שנגרם מהמציצה, מהגדילה, או משילוב של השניים. לעיתים טיפול בגיל מוקדם יכול למנוע או לפשט טיפול בגיל מאוחר יותר".

לסר: "אם מדובר בילד בגיל הגן שאפשר לדבר איתו, ניתן לערוך עמו הסכמים על מנת לנסות להפסיק את ההרגל. לומר לו: 'בוא נחליט שכשאתה נמצא בחברת אנשים, אתה לא מכניס אצבע לפה', תוך מתן תגמול מינימלי, ולשאול אותו אם זה בסדר שנעיר לו בכל פעם שהוא עושה זאת בהיסח הדעת. חשוב שהילד יהיה שותף לעשיית השינוי בהרגל. זהו שילוב של הפעלת הדרישה בזמן הנכון ובשלב התפתחותי המתאים, תוך מתן חיזוקים ותשומת לב.

"הבעיה מבחינתי מתחילה כאשר הורים הופכים נושא חינוכי להתנגחות עם הילד. הם כועסים על הילד על כך שהוא לא גדל, ולמעשה לא עוזרים לו להתחנך. ילד צריך לבדוק את איברי גופו השונים, ובכל שלב התפתחותי, על פי פרויד, יש התעניינות באיברים אחרים. אני מכירה בני ובנות נוער שמוצצים אצבע כשהם נמצאים לבדם, משום שבגיל שבו התחילה הסקרנות המינית הטבעית שלהם, הוריהם אסרו עליהם לעסוק בכך. האיסורים הללו תועלו להתנהגות מאוד טיפוסית".
עמית מדגיש גם הוא, שתפקיד ההורים הוא לא להיכנס מהר מדי לנושא, ולא להעצים אירועים שבאופן טבעי יתמעטו עם הגיל. "צריך לברר אם מדובר במשהו חריג, או בהתנהגות שעדיין נורמטיבית בשלב זה, על ידי הסתכלות מסביב על ילדים אחרים באותו גיל. ניתן גם להתייעץ עם גננת שיש לה זווית ראייה רחבה יותר, כי היא רואה הרבה ילדים באותה שכבת גיל, או לערב יועצים מקצועיים במידה שיש תחושה שמדובר בחריגה גדולה יותר. אך חשוב לא להתערב במקומות שתואמים עדיין את השלב ההתפתחותי.
"אם מרגישים שיש איחור מבחינת ההתפתחות, לא צריך להתרגש, אלא במקביל לברר מה המצב הכללי של הילד - האם בסך הכל הוא רגוע? האם תפקודו והתנהגותו תקינים? האם הוא חברותי והמצב הרגשי שלו סביר? צריך לברר אם מדובר בבעיה כללית, או במשהו יותר ממוקד. חשוב לשמור על מינון נכון: מצד אחד, כן כדאי להעיר לילד ולדבר איתו, להסביר לו למה ההתנהגות שלו לא מתאימה, מהם נזקיה, ולגרום לו להבין מדוע אנו מתערבים. מצד שני, ככל שהילד בוגר יותר, ניתן לשתפו ולחשוב על רעיונות כיצד הוא יכול להירגע בדרכים אחרות.
אם הוא אומר שזה פשוט נעים לו, אפשר לומר לו: 'נכון, זה יכול להיות נעים, אך בגלל שזה מזיק לשיניים ונראה לא מתאים ועלולים לצחוק עליך, אפשר לחשוב על תחליף אחר שיעזור לך להירגע'.
"יש ילדים שיכולים להחזיק בובה שנמצאת בתיק, לחבק שמיכה לפני שהולכים לישון, וניתן לחשוב גם על משהו הדרגתי - שימוש במוצץ לחמש דקות ואחר כך פרידה ממנו. הילד מכניס למודעות את העובדה שהוא אחראי על השימוש בדבר, מחזק את ההכרה שהוא יכול לשלוט בהתנהגותו וברגשותיו. אפשר להחליט עם הילד על חיזוק חיצוני או חומרי, שהוא ברמה הנמוכה ביותר, כמו מתנה על הימנעות ממציצת האצבע. חיזוק ברמה גבוהה יותר הוא חיזוק על הערכה סמלית כמו מילה טובה, טלפון לאבא לבשר לו, או מדליות, כאשר החיזוק ברמה הגבוהה ביותר הוא שהילד מחזק את עצמו, ואומר לעצמו: 'כל הכבוד, אני התגברתי'. רמת החיזוקים עולה עם הגיל, והשאיפה היא שעם הזמן הילד ילמד לחזק את עצמו וליהנות מהערכה, חיבוק ומילה טובה".

כיצד על ההורים להגיב, כאשר ילדים בסביבתו של בנם לועגים לו בשל ההרגל?
עמית: "זה הזמן להפגין את התמיכה המירבית שלנו בו. מומלץ להיות אמפתיים לצער ולכאב שלו, אך להסביר לו מאיפה באה התגובה של הילדים. ניתן לומר לו שלעיתים, כשילדים רואים משהו שונה, הם צוחקים. במקביל חשוב להראות לו שההערכה שלנו אליו לא נפגעת, ושאנו מאמינים שעם הזמן הוא יוכל לעמוד במשימה ההתפתחותית. נכון שזה לא קל להיפרד ממציצת האצבע, אך אנו סומכים עליו שזה יסתדר, ומאמינים בכוחות שלו. זה מסוג הדברים שברור שיסתדרו עם הגיל, ואנו רק יכולים לעזור לצמצם את הזמן הזה. הביטחון של ההורה שהדברים האלה פתירים, הוא מהותי".
ד"ר רומנו מאמין שגם לרופאי השיניים יש תפקיד משמעותי בהפסקת ההרגל המזיק. "יש רופאים שמיישמים טכניקות אגרסיביות עם מכשירים כמו פלטה קוצנית, שנועדה למנוע מהלשון לבוא קדימה ומהאצבע להיכנס, אך מדובר בטיפולים פחות מומלצים, כי כל הרגל שמופסק בכוח, סופו לבוא לידי ביטוי בנזקים נפשיים ואחרים. אני מאמין בטכניקות התנהגותיות, שבהן מנסים באמצעות פגישות ושיחות ומתן 'שיעורי בית' להפסיק את ההרגל, ובמקביל מטפלים בתיקון הנזקים שכבר נוצרו.
"אחד הרופאים הגדולים בעולם טוען שעצם המעקב של הרופא כבר עושה את מרבית העבודה, ולכן אני מבקש מהילדים המטופלים אצלי להתקשר כל שבוע ולספר לי כיצד עבר השבוע - כמה הצלחת וכמה לא הצלחת. עצם שיחת הטלפון והידיעה שהיא תתקיים, עושה פלאים. מבחינה סטטיסטית, יש הצלחה של מעל 90%, אך זה מחייב גם מוטיבציה של הרופא.
"אין ספק שהשלב הראשוני, ההכרחי בכל טיפול להפסקת הרגלים, הוא רצון של המתרפא והמודעות שלו שיש לשרש את ההרגל. אם מדובר בילד בגיל בית הספר, אני מציב בפניו מראה, ומבקש ממנו לסגור את השיניים. כמובן שנשאר פתח גדול. הילד אומר שהוא אינו יכול לסגור את השיניים, ואני שואל מדוע. לאחר שההורים עשו עבודת הכנה איתו, הילד כבר יודע לענות על שאלתי, ואז אני מסביר לו את כל הנזק שגרם לעצמו, ושואל אותו האם הוא מעוניין להפסיק. אני מבקש ממנו להתקשר אליי ביום מסוים בכל שבוע, ולספר לי מה שלומו. ברגע שרכשתי את אמון הילד - עשיתי 95% מהעבודה. גם אם הוא מתקשר ואומר שפיקשש יום אחד, אני מעודד אותו להמשיך, ובאופן מפליא ההרגל חולף אחרי מספר שבועות.
ד"ר רומנו יודע לספר גם על שיטה נוספת, קיצונית יותר: "באחרונה שלחתי ילדה בת עשר שעדיין מוצצת אצבע לטיפול בהיפנוזה. ניסינו איתה את הטיפול ההתנהגותי וזה לא עבד, ולכן בהתייעצות עם ד"ר גבי גולן, יו"ר האגודה להיפנוזה, חשבנו על הטיפול הזה. יש בתחום זה ניסיון אדיר בהפסקת הרגלים, ולדעתי מדובר פה על שיטה פחות חודרנית לעומת כל השיטות האחרות".

עיקר הדברים:

בשנת החיים הראשונה, הפה הוא מקור לגירוי והמציצה נותנת מענה לתסכולים, מרגיעה וממלאת פונקציות המבוססות על רפלקס הטבוע בנו.
רצוי שהורים יספקו את הצורך במציצה בעזרת מוצץ.
אולם אם הילד בוחר באצבע, יש לנסות למצוא לו דרכים חלופיות להרגעה, בפרט אם הוא כבר בן שש.
ואיך עושים זאת? בעזרת הסברים, חיזוקים חיוביים ותגמול, ולא בהיגררות למאבקי כוח.

בואו לדבר על כך בפורום רפואת ילדים
ובפורום יחסי הורים ילדים

לאתר "הורים וילדים" - לחצו כאן