חסימת בלוטות רוק: אבחון וטיפול

הרוק נקרא גם "נוזל החיים של הפה" הוא משמש לסיכוך ולניקוי מתמיד של רקמות הפה (באמצעות שטיפה), לאכילה (הרוק יוצר מהמזון "עיסה דביקה" הניתנת לבליעה), לדיבור (מסייע ללשון לנוע בחופשיות וללא חיכוך) ולעיכול (אנזימי הרוק מתחילים את תהליך פירוק המזון כבר בתוך הפה). בנוסף לכל אלה, יש לרוק תפקיד חשוב במניעת עששת.

מהו המבנה של מערכת הרוק בגוף האדם?

מערכת הרוק היא מערכת מסועפת - המורכבת מ-4 בלוטות רוק גדולות (2 בלחיים ו-2 באזור התת לסתי), שכל אחת מהן מחוברת לצינורית הפרשה, שאוספת את הרוק שנוצר בבלוטה - ומפרישה אותו לחלל הפה; ובנוסף, מעוד מאות בלוטות רוק קטנות (5-2 מ"מ), המפוזרות במקומות שונים בפה, בעיקר בשפה התחתונה, בחך, לצד הלשון ועוד.

צינורית ההפרשה של בלוטות הרוק, הממוקמות בחלק הפנימי של הלחי (המכונות גם "בלוטות בת האוזן"; ובלעז - "פרוטיד", Parotid) מפרישה את הרוק לחלל הפה דרך הלחי, כאשר פתח ההפרשה ממוקם מול השיניים הטוחנות העליונות.

הבלוטות התת לסתיות (תת לשוניות) ממוקמות באזור הצוואר, בחלק הקרוב לזווית הלסת. צינורית ההפרשה שלהן מפרישה את הרוק אל חלל הפה מתחת ללשון, בחלק הקדמי של הפה.

מהן המחלות העלולות להתפתח בבלוטות הרוק?

במצב תקין, כאשר אין בעיות בריאות - רוב האנשים כלל אינם יודעים שיש להם בלוטות רוק. עם זאת, נוכח מורכבותן, הבלוטות עלולות להיחסם, לעבור היצרות ו/או לפתח אבנים - מה שעלול לגרום לתחלואים, נפיחות וכאב.

התופעות החולניות-פתולוגיות בבלוטות הרוק עלולות להיות גידולים שנוצרים בתוך הבלוטות (גידולים שפירים או ממאירים); ובנוסף, מחלות דלקתיות-חסימתיות - שכיחות יותר, יחסית לגידולים.

מהו תהליך האבחון של בעיות בבלוטות הרוק?

על פי רוב, המטופל יגיע קודם אל רופא השיניים או רופא המשפחה - ויקבל מהם הפניה למומחה פה ולסת, או למומחה אף-אוזן-גרון שעוסק גם בכך. למעשה, כך מתחילה הבדיקה הספציפית.

אבחון חסימה בבלוטות הרוק מבוסס על בדיקה קלינית (מישוש), המכוונת לבלוטות - בהשוואה לבלוטות האחרות; ו"חליבה" - הוצאת רוק בצורה מכנית. פעמים רבות, ניתן לראות שבבלוטות שבהן יש מחלה חסימתית, הפרשת הרוק תהיה עכורה ולא צלולה (בגלל שקיעת המלחים). לאחר הבדיקה הקלינית, מחליטים על בדיקת ההדמיה.

הבדיקה הנפוצה ביותר היא בדיקת אולטרסאונד - בדיקה פשוטה, זמינה, בלתי פולשנית וללא קרינה. הבדיקה מאפשרת איתור של אבנים באזור הצווארי של הבלוטה התת לסתית (האזור שקרוב לעור), או בבלוטת הפרוטיד; אבל, הבדיקה איננה מאפשרת אבחנה של אבנים קטנות ברצפת הפה. בנוסף, הבדיקה מאפשרת אבחנה מבדלת - בין גידולים בבלוטות, לבין מחלה חסימתית של הבלוטות.

בדיקה נוספת, המשמשת לאבחון ומדידה מדויקת של גודל האבן בבלוטה ומיקום האבן, היא בדיקת CT. בדיקה זו מדויקת יותר וגם מאפשרת לוודא כי אין אבנים נוספות.
מערכת הרוק מורכבת מ-4 בלוטות גדולות ומאות בלוטות קטנות. צילום: שאטרסטוק

מהן המחלות הדלקתיות העלולות להתפתח בבלוטות הרוק?

כ-3% מהאנשים יסבלו מבעיה הקשורה למחלה/דלקת של בלוטות הרוק במהלך חייהם. בדרך כלל, מחלות דלקתיות נגרמות בשל זיהום חיידקי העולה מחלל הפה אל הבלוטה. מקור הזיהום הוא בעיקר מצב יובש של הפה, הנגרם כתוצאה מכך שאין מספיק הפרשת רוק (ולכן גם אין מספיק "ניקוי" של הרקמות): לעיתים לאחר ניתוחים ארוכים (בהם יש התייבשות של הפה במהלך הניתוח, ללא קשר לסוג הניתוח).

זיהום בבלוטה מתבטא בנפיחות חד-צדית, סביב למקום האנטומי של הבלוטה (בד"כ סביב הארוחות, מאחר שאז יש פעילות רבה יותר של בלוטות הרוק). לרוב, התופעה מתרחשת עם כאב משמעותי והפרשה של מוגלה, מפתח ההפרשה של הרוק. במצבים חריפים, מתבטא הזיהום בחום גבוה ובהרגשה כללית רעה.

הטיפול במצבים אלה הוא בהחדרת נוזלים (שתייה מרובה או דרך הווריד), טיפול אנטיביוטי מתאים ו"עיסוי" של הבלוטה לצורך הוצאת המוגלה, ריקון הבלוטה ואפשרות לשטיפה מחודשת של הבלוטה.

מהן מחלות חסימתיות של בלוטות הרוק?

כדי שבלוטת הרוק תעבוד בצורה תקינה - ולא יחדרו אליה מזהמים, צריכה להיות זרימה תקינה של הרוק החוצה.
הסיבה הנפוצה ביותר (כחצי אחוז מהאוכלוסייה) לחסימה וזיהום של בלוטות הרוק - הינה אבנים בבלוטות. אמנם לא ידוע באופן מדויק מה גורם ליצירת אבן, אבל התיאוריה הרווחת היא שכאשר יש ירידה - אפילו זמנית - בהפרשת הרוק, יש שקיעה של המלחים הנמצאים ברוק על צינורית ההפרשה או בתוכה (פלאג); השקיעה של המלחים יוצרת אבן קטנה - שגדלה לאט לאט.

אבן כזו יכולה לגדול במשך שנים, בלי שנוכחותה תורגש, כי הרוק זורם סביבה - אבל בשלב מסוים, האבן תחסום את הצינורית, הפרשת הרוק והשטיפה של הבלוטה ישובשו - וייוצר זיהום (החיידקים קטנים ו"מטפסים" לאורך הצינורית, למרות שהיא חסומה).

זיהום סביב אבנים בבלוטה מתבטא אף הוא בנפיחות, כאב, חום, תחושה כללית רעה והפרשת מוגלה. הטיפול מבוסס על אלגוריתם, המתייחס למיקום האבן, גודלה ולשאלה באיזו צינורית של איזו בלוטה קיימת האבן (גודל האבן יקבע לרוב את מיקומה). במצב החריף מטפלים באמצעות אנטיביוטיקה מותאמת, שתיה מרובה ומסאז'ים לבלוטה; לאחר שנרגע הזיהום, מוציאים את האבן.

אבנים בבלוטות התת לסתיות: נפוצות באופן משמעותי יותר מאשר אבנים בבלוטות הלחי, נוכח מיקומה של הבלוטה מתחת לפה - ומסלול הפרשת הרוק אל הפה: הרוק עובד נגד כוח הכבידה, מה שמגביר את הסיכוי לזרימה איטית ולספיחה של מלחים.

הוצאת אבנים קטנות: אבן קטנה שנמצאת בצינורית תהיה פעמים רבות בחלק הקדמי של הצינורית, הקרוב לפתח היציאה - מאחר שהיא יכולה לנוע עד למקום שבו הצינורית נהיית צרה (לקראת פתח ההפרשה שלה). אבנים קטנות כאלה ניתן להוציא תחת הרדמה מקומית, שבמהלכה עושים חתך בצינורית, פותחים אותה (כמשפך) - ודרך הפתח, מוציאים את האבן הקטנה.

גישה נוספת במצבים כאלה היא בטיפול אנדוסקופי: נכנסים עם מצלמה זעירה אל הצינורית; ובמקרה שהאבן קטנה ומספיק ניידת, ניתן לשלוף אותה עם מכשיר דמוי מלקחיים. זוהי הדרך הכי פחות פולשנית, מאחר שלא חותכים את הצינורית או משנים משהו באנטומיה הטבעית של הצינורית. עם זאת, דרך זו מתאימה רק במקרים מסוימים.

הוצאת אבנים גדולות: אבן גדולה (לעיתים הן מגיעות לגודל של יותר מ-2 ס"מ) תימצא בד"כ באזור המשפך של הבלוטה, שהוא האזור שמרוחק מפתח ההפרשה - וקרוב לפתח, שבו נוצר הרוק בבלוטה (בבלוטה התת-לסתית, המשפך נמצא כנגד הגרביטציה).

במקרים כאלה, או במקרים שבהם האבן דבוקה לצינורית (בד"כ ההידבקות נוצרת לאחר שהיה תהליך זיהומי דלקתי, שגרם לצינורית להתכווץ ולהידבק לאבן) - מוציאים את האבן בניתוח, תחת הרדמה כללית.

עד לפני שנים לא רבות, הניתוח המקובל היה הוצאה של הבלוטה כולה דרך הצוואר, יחד עם האבן - אבל הגישה החדשה היא ניתוח, שבו נכנסים עם האנדוסקופ דרך הפה, לאורך הצינורית - ועושים חתך במקום המדויק, שבו נמצאת האבן, כדי להוציא את האבן. היתרון הוא כי הבלוטה נשארת מתפקדת לאחר הניתוח - אין צלקת בצוואר (כמו לאחר ניתוח הוצאת הבלוטה השלמה) ויש פחות סיכונים עצביים.

פעמים רבות, עושים בסוף הניתוח קיצור של הצינורית ומתיחה שלה, על מנת לצמצם את הסיכון לכך שאבן תוכל להתפתח שוב באותה בלוטה.

קיימת שיטת עזר - להוצאת אבנים מורכבות: במקרים בהם האבן ממוקמת במקום פחות נגיש מבחינה ניתוחית, או דבוקה לצינורית, ניתן לבצע ריסוק של האבן, לפני הוצאתה. מבוצעת סדרה בת 4 טיפולים, בהפרש חודש בין טיפול לטיפול. בכל אחד מהטיפולים, מוצמד מבחוץ מתמר (מכשיר ריסוק אבנים) - לאזור שבו נמצאת האבן. המכונה מפיקה גלי הלם, בתדירות גבוהה - והם מסייעים בניוד האבן ממקומה. בחלק מהמקרים בודדים, כך שהיא נפלטת מעצמה - כמצבור אבנים קטנות.

אבנים בבלוטות הפרוטיד: נפוצות פחות. במקרים אלה, נמנעים מניתוחים המערבים את צינורת ההפרשה כיוון שהיא נוטה להצטלק ולהחסם. לכן, משתמשים בטיפולי ריסוק - שיעילים יותר בבלוטת הלחי, מכיוון שהצינורית קרובה יותר לעור; גלי ההלם יכולים, בקלות יחסית, לרסק את האבן. לאחר הריסוק, מוציאים את האבן בשיטה האנדוסקופית, המסייעת במשיכת האבן החוצה.
זיהום בבלוטה מתבטא בנפיחות חד-צדית, לרוב עם כאב. צילום: thinkstock

מה עלול לגרום לחסימות ללא אבנים? כיצד מטפלים בכך?

חסימות ללא אבנים נפוצות יותר בבלוטת הפרוטיד, מאשר בבלוטה התת לסתית - ובאות לידי ביטוי בסימפטומים דומים של נפיחות חוזרת. במצבים אלה, קיימת היצרות משמעותית של חלקים בצינורית (היצרות אחת או היצרויות מרובות). על פי רוב, הסיבה להיצרות הצינוריות הינה זיהום שחלף - והשאיר אזור צלקתי; לעתים, זו מוטציה אנטומית על רקע בלתי ידוע.

במצב זה, הטיפול הוא אנדוסקופי - תחת הרדמה מקומית - שבמהלכו נכנסים עם האנדוסקופ לאורך הצינורית ומרחיבים את האזורים הצרים באמצעות בלון, או באמצעות הרחבה מכנית (באמצעות האנדוסקופ עצמו). על פי הסטטיסטיקה, למעלה מ-90% מהמטופלים נהנו מ"שנה של שקט" בערך, ללא נפיחויות חוזרות. לעיתים, נדרש טיפול נוסף לתחזוקה, לאחר שנה.

לסיכום: חסימה של בלוטות הרוק עלולה לגרום אי נעימות רבה - ולהתפתח לכלל זיהום של ממש. בהתאם למיקום החסימה והסיבה לחסימה (אבן, בגדלים שונים; או היצרות) - ניתן לבחור את סוג הטיפול (ניתוח, ריסוק באמצעות גלי הלם או הרחבה בעזרת בלון).

ד"ר אבישי גל הוא מומחה בכירורגיה של פה ולסת, מנהל מרפאות החוץ פה ולסת ואחראי על מרפאת בלוטות הרוק, בבית החולים בילינסון.

סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת Zap Doctors.