נעבור את זה יחד

תקופת גיל המעבר מוגדרת כתקופת בינים. בין תקופת גיל הפריון לבין התקופה בה אין פריון מיני, והוסת מפסיקה להופיע.
הגיל בו מתחילה ירידה בתפקוד השחלות הוא 30 שנה, החל מגיל 35 ההתדרדרות בפיריון היא מהירה, ולכן נקבע גיל 30 כגיל בו מתחילה "רשמית" תקופת גיל המעבר. סיומה של התקופה הוא אינדיווידואלי, אולם רוב הנשים מגיעות לסיום התקופה בסביבות גיל 60.
במהלך תקופה זו מתרחשים שינויים רבים, אשר רק חלקם נובע מחוסר הורמוני המין. הרבה מאד מהשנויים ומהתופעות מופיעים גם אצל גברים.

על גיל המעבר אצל גברים

ברוב שנות קיומו של האדם עלי אדמות, חיי הנשים וגברים היו קצרים, כך שהנשים לא הגיעו לחוות את תופעות תקופת גיל המעבר.
אף כי ישנה שונות גופנית בין גברים לנשים, במרבית השנים היחסים ביניהם היו מושתתים על שוויוניות; שוויונות מתוך שוני.
עקב שינויים בחברה, במהלך כמה אלפי השנים האחרונות, השונות הפיזיולוגית והנפשית כבר לא הייתה נחוצה לציד המסורתי. היא נוצלה למאבקי כוח והביאה לחוסר שוויון בין המינים ולמעמד נחות של הנשים.

עם העליה בתוחלת החיים, התקשו בעיקר נשים לקבל את גילן המתקדם ואת התופעות השונות המתלוות לכך.
תקופת גיל המעבר הפכה לגורם מאיים על הנשים.
גיל מבוגר מכיל בתוכו הכרזה סמויה (או לא כל כך סמויה) שאין הן יכולות יותר להיות פוריות, ולכך השלכות רבות גם מבחינה מינית, מה שמביא לאבדן מעמדן וערכן בעיני החברה ובעיני עצמן.
בנוסף הכמיהה התרבותית/חברתית/מערבית להיות ולהראות צעירים, גם היא תרמה לתחושות המפחיתות את ערכן העצמי של נשים החל מגיל מסויים (בעוד גברים רק זוכים לשידרוג של "ניסיון" "חוכמת חיים" "קסם גברי מבוגר").
אין זה מפתיע לראות נשים המכחישות את היותן בתקופת גיל המעבר, וממילא מתעלמות ולא מחפשות ידע ומידע באשר לנושא זה.
הממסד הרפואי מצידו גם הוא בוחר להתייחס אל תופעות גיל המעבר לא כאל אחת התופעות במעגל חיי האישה אלא כאוסף של מחלות, והפתרונות שהוא מציע הם בהתאם - ניתוחי כריתת אברים ותרופות.
במרבית המקרים האישה מרגישה כקרבן של התופעות השונות ומוצאת את עצמה פסיבית מול המערכת הרפואית, המכתיבה לה את אופן ההתייחסות לתופעות ואת הפתרונות אם בכלל.
בשבטים פרימיטיבים אישה שסיימה את המחזור החודשי מצטרפת למועצת חכמי השבט, ניסיונה וחכמת החיים שלה מוערכים ע"י הקהילה, המבקשת את תרומתה כגון תובנה יצירתית ויכולת ריפוי.
בעבר, גם בתרבות המערבית נשים מבוגרות רבות פעלו כיועצות וכמרפאות, הכוח הטמון במעמד כזה נתפס כמאיים על ידי הכנסיה (הנשלטת באופן מוחלט ע"י גברים) ובתקופת ההגמוניה הכניסייתית הגברית חל פיחות משמעותי במעמד האשה.

הגישה המומלצת ביותר למצבים של תחושת נחיתות ואיבוד ערך (לא רק לנשים, לא רק בגיל המעבר) היא לוותר על ההתייחסות הקורבנית למצבן, לא לקבל את החברה המקרבנת והמקריבה על מזבח היופי והנעורים את כל התכונות האחרות והחיוביות הנצברות עם הגיל והניסיון. זה הגיל להיות מועצמות, לקבל באהבה את מצבן, לבחור בו ולהיות גורם בעל השפעה, לקידום ולניהול בריאותן.
לבחור במצב אין פירושו לוותר ולא לפעול. הפעולה לשנוי המצב תבוא לאחר שבוחרים בו, משלימים איתו ומייחדים את האנרגיה לטרנספורמציה ולא לכעסים ולהתנגדות.
מומלץ לשקוד על החזרה לנורמה של התזונה, הפעילות הגופנית והשינה כתנאי ראשוני ולפני כל טיפול.
טיפולים מגוונים מוצעים כיום הכוללים תוספים ותרופות, ביניהם תחליפי הורמונים נשיים.
בשונה משנותיהן הראשונות, על הנשים להשקיע יותר בלשמור על הקיים ולנטר ביתר תכיפות את בריאותן כולל באמצעות בדיקות תקופתיות, אשר שוב המערכת אינה ששה לנפקן.
חוסר הניסיון של המין האנושי עם תוחלת החיים הנוכחית, שהיא ארוכה יחסית למה שהיה בעבר, מחייב את הנשים ללמוד על מצבן ולפעול בעוצמה ל"י?ל?ד" את עצמן, לאחר שעד כה ילדו את ילדיהן ובני זוגן.

בואו לדבר עם ד"ר וקסלר בפורום גיל המעבר