נפרדנו כך

חופשת הלידה עומדת להסתיים, והגיע הזמן להיפרד בפעם הראשונה מהתינוק, להכניס אותו למסגרת ו"להפקיר" אותו בידי מטפל אחר. הניתוק הוא כואב. הבועה שנוצרה במהלך השהייה האינטימית יחד עומדת להתנפץ, על הקשר הבלעדי אם-תינוק "מאיימות" דמויות חדשות והשליטה המלאה בכל מה שקורה עם הילד בכל רגע נתון מתערערת. הפרידה הראשונה מהתינוק מכניסה למערבולת של רגשות, הניסיון לארגן את החיים מחדש ולחזור למסלול דורש הסתגלות, אבל המודעות לקשיים וההכנה ההדרגתית לשינוי יכולים בהחלט לרכך את המכה.

"החיתוך הקר בגיל 12 שבועות הוא מאוד טרגי בעיני", אומרת דיאנה אידלמן, מנהלת תחום הורות במרכזי "דיאדה", מחברת הספר "הכנה להורות", יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים. "בהקשר של התפתחות התינוק או מוכנות האם, אין שום היגיון לפרידה בתקופה זו והניתוק הוא מאוד מלאכותי, שרירותי ולא טבעי. לששת השבועות הראשונים נדרשת האמא הצעירה רק כדי להתאושש מהלידה. האישה עסוקה בתקופה זו בהרבה הקשבה. לומדת מה זה בעצם תינוק וכיצד להקשיב לו.
"רק לאחר כשלושה חודשים האם מתחילה לצאת ממצב הדחק (stress) הנובע מהצורך להיות אחראית לחיים של מישהו אחר, ובדיוק אז היא נדרשת לעתים להיפרד. ברגע שבו האם הטרייה מתחילה ליהנות ולהרוויח מהקשר - במיוחד אם מדובר בילד ראשון - היא נאלצת לחוות את הפרידה. הפרידה הקרובה מהילד יוצרת מצב שבו האם מבלה את השבועות האחרונים עם התינוק בחיפוש אחר מטפלת ובחינוך לבקבוק אם התינוק יונק ובעצם לא מתפנה ליצירת קשר, אלא עסוקה בדברים פרקטיים הישרדותיים. מצב זה מכניס את האם לקונפליקט מאוד גדול: מצד אחד היא רוצה להתחבר ומן הצד השני - מתכוננת לפרידה. האם נמנעת מהתקשרות, שמה אותה במינון נמוך, ולא מרשה לעצמה ממש להתאהב בתינוק, כי היא צריכה לעזוב ולהיפרד. קשה ליצור קשר עם מישהו שצריכים לעזוב".
דלית בלונדר-רון, פסיכולוגית קלינית מומחית, טוענת כי הקשיים בפרידה מהתינוק נובעים מעוצמת החוויה המיוחדת של הקשר הראשוני שנוצר: "החוויה של האימהות, בוודאי בפעם הראשונה, היא חוויה מאוד מיוחדת והאישה מתכוננת לקראתה מבחינה רגשית זמן רב מראש. כבר בילדות מתקיים חינוך חברתי ה'מכשיר' את הילדה לתפקיד האם, והפנטזיה להיות אמא מושרשת בילדה המשחקת בבובות-תינוקות. סביב האימהות נבנים הרבה מיתוסים חברתיים, כמו 'אמא תמיד נמצאת שם', או 'אמא תמיד יודעת בדיוק מה התינוק צריך', והם יוצרים אידיאליזציה של הקשר בין האם לתינוק. גם בתקופת ההריון נמשכת ההכוונה החברתית, אולם במקביל מתרחשים אצל האם לעתיד תהליכים נפשיים מורכבים, שנמשכים גם לאחר הלידה.
"הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מסביר שהקשר שנוצר בין האם לתינוק בחודשים הראשונים הוא אינסטינקטיבי, בדיוק כמו אימהות בטבע. בתקופה זו התינוק נמצא במרכז לחלוטין ותכנים ותחומי עניין אחרים שהעסיקו את האישה נדחקים הצידה באופן זמני בקלות רבה. התחום המקצועי נדחק לשוליים, כמו גם כל עיסוק בעולם הגברי, ונשים מחפשות בתקופה זו את קרבתן של נשים אחרות. המטרה המרכזית היא להכיר את התינוק ואת צרכיו, ולשמר את חייו - במובן ההישרדותי הבסיסי ביותר. כיוון שהתינוק בתקופה הראשונית הוא מרכז החיים עבור האישה - הרי שהקריעה ממנו היא בעייתית. האם נמצאת בתקופת הקינון, וכשזו נקטעת באופן מלאכותי, הדבר גורר הרבה חרדות, ואפילו תחושה שמדובר בעניין של חיים ומוות".

נעמה כהן-ניסן ממודיעין, אמא לשניר בן השבעה וחצי חודשים, מתארת את השינויים שעשתה בחייה בעקבות הלידה של בנה "עד לידתו של שניר עבדתי במשרה מלאה כעורכת גרפית. עוד בתקופת ההריון עשיתי חושבים בנוגע לקריירה, כיוון שהעבודה הייתה מאוד אינטנסיבית ולחוצה ולא ראיתי כיצד אני מצליחה לשלב בינה לבין האימהות כראוי. היה לי ברור שאחרי הלידה אני פשוט 'מורידה הילוך'. לאחר הלידה התפטרתי מן המשרה התובענית, שהצריכה שעות עבודה מרובות, והחלטתי לנסות לעבוד מהבית בעבודה גמישה יותר, נוחה ויצירתית. בתחילת החודש הכנסתי את שניר למשפחתון אינטימי ומצומצם, למשך שמונה שעות ביום, הכולל מטפלת אחת ושני ילדים בלבד ושומר על המסגרת של החמימות הביתית. כשאנו מתעוררים בבוקר, אני זורמת עם הילד, אנחנו משחקים יחדיו, מתעכבים ככל העולה על רוחנו וגמישים בשעת היציאה מן הבית לכיוון המשפחתון. הכל נעשה ב'איזי', בנועם ובלי לחץ. העבודה מהבית מאפשרת לי לקבוע את סדרי העדיפויות, לנהל את הזמן ולא למהר עם הילד".

השבוע הראשון לפרידה לווה בקושי רב. "היום הראשון במשפחתון לווה בהתרגשות יותר מאשר בעצבות", נזכרת נעמה. "אחרי כשבוע שניר חלה, וכמה שזה נשמע נורא לומר זאת, אמרתי לעצמי, 'איזה כיף שהוא חולה ויכול להיות איתי בבית'. התייחסתי למחלה כאל אות משמים, ותהיתי אם ייתכן שהוא פשוט צריך להישאר איתי עוד קצת בבית. כשהבריא וחזר למשפחתון - אז נפרץ סכר הדמעות ולא הפסקתי לבכות, בכי אמיתי, מכל הלב, כזה שלא בכיתי שנים.
"אלה רגשות אמביוולנטיים. מצד אחד חשבתי על מה שהוא צריך. לפעמים הרגשתי שאני כבר משעממת אותו ושהוא צריך משפחתון, ומצד שני אני רגילה מהיום שהוא נולד להיות איתו. כל סדר היום שלי והפעולות שלי בבית היו מסביב לסדר היום שלו. פתאום כשהוא לא נמצא יש חלל עצום. פתאום אני עומדת לעשות משהו בשקט כי שניר ישן ואז אני קולטת שהוא לא בבית. זו מין תחושת ריקנות כזו. או כשאני הולכת לחדר להתלבש ובדרך כלל ממהרת כי הוא בסלון ואני צריכה לשים לב אליו ואולי לקחת את הבגדים ולהתלבש בסלון ופתאום אני קולטת שאני יכולה לקחת את הזמן ואפילו לסדר את חדר הארונות או ללכת לסידורים או לישון מתי שאני רוצה. הוא חסר לי. אני לא רואה את הדברים הראשונים שהוא עושה, תגובות שלו, אני לא מרגישה את המגע של הגוף שלו. פתאום בא לי לחבק ולנשק אותו והוא לא לידי. וגם חוסר הוודאות אם מטפלים בו כמו שאני מטפלת בו. והשאלה רטורית, כי ברור שאף אחד לא יטפל בו כמוני, במיוחד אם הוא לא ילד יחיד במשפחתון. מבחינתך הוא הכי מקסים, הכי חשוב והוא מגיע למקום שזה לא ככה. אני רוצה כל הזמן ללכת לבדוק איך הוא, מה קורה איתו, אבל אני לא יכולה. ויש גם כל הזמן את החרטה האם עשיתי משהו טוב או שאני עושה לו רע?

אחרי תקופת הסתגלות, העניינים נרגעים, אך הצביטה שבלב עדיין קיימת. "הנסיעה מביתנו לבית המטפלת אורכת כשתי דקות, אבל אני מנסה למשוך עוד קצת את הזמן, כי לא מתחשק לי ששניר ילך. המטפלת מאפשרת לי להתקשר ולשאול לשלומו כאוות נפשי, וגם לקפוץ לביקור כרצוני, אולם אני נמנעת מכך ומתאפקת לטובת הילד. צובט לי שהמטפלת מלווה את שניר כל כך הרבה שעות, בעוד אני נמצאת במחיצתו פחות שעות ממנה. רק המחשבה על כך גורמת לי להזיל דמעות. אני לימדתי את שניר למחוא כפיים, אולם בסוף הוא מחא כפיים בפעם הראשונה אצל המטפלת, ואני לא זכיתי להיות נוכחת כשזה קרה. אני לימדתי - זרעתי וטיפחתי - והמטפלת קטפה את הפירות. קיימת קנאה מסוימת ובעלי אומר לי לא פעם: 'אני יודע שאת מפחדת ששניר יאהב את המטפלת יותר מאשר אותך', אבל כשאני רואה את השמחה שבה הוא מקבל אותי בכל יום מחדש, זה האושר הכי גדול".
"רגשות הקנאה במי שנשאר לטפל בילד הם בלתי נמנעים", טוענת בלונדר-רון. "כשהאם נמצאת עם התינוק בבלעדיות, יש תחושה של קשר בטוח: התינוק יודע מי האמא ולכן היא הכי חשובה עבורו. ככל שהזהות האימהית לא מבוססת ויש חוסר ביטחון בקשר, כך הקנאה עזה יותר והקשר החדש שיוצר התינוק נתפס כמאיים. אל תחושת הקנאה מתלווה גם תחושת החמצה, שכן המטפלת חווה עם הילד שלבים משמעותיים בהתפתחותו. אם המטפלת היא הסבתא, הבעיה מורכבת פי כמה. הסבתות אמורות להיות מקור תמיכה משמעותי ביותר ולתפקד כאישה מנוסה המשרה ביטחון ורוגע. כשהמצב אינו כזה, ונוצרת מעין תחרות נשית הנעה סביב שאלות כמו 'למי התינוק מחייך יותר' ו'מי מצליחה להרגיע אותו יותר מהר', מומלץ להיעזר במטפלת ניטרלית".
"במסגרת עבודתי כמנחת קבוצות הורים, אני מקשיבה לא פעם לאימהות המביעות תחושות של דאגה בהשארת הילד", מחזקת אידלמן את הדברים. "אימהות דואגות שהקשר שלהן עם הילד לא מספיק טוב ויציב. הדאגה היא אמיתית, ונובעת מן העובדה שאין להתכחש אליה, שתינוקות פועלים על פי עיקרון של 'רחוק מהעין - רחוק מהלב'. תינוקות לומדים לסמוך על מי שנמצא איתם, ולכן יש דאגה כאשר התינוק מראה פחות התלהבות או מראה פחות שהוא סומך על האמא".

"הפרידה היא תהליך לא פשוט, הן עבור התינוק והן עבור ההורים, בייחוד בפעם הראשונה", אומרת בלונדר-רון.
תהליך הפרידה כמוהו כחיתוך חבל הטבור. התקופה היא משברית, ההורמונים משתוללים והפרידה פותחת את כל תיבות הפנדורה. לכן חשוב לדבר על הקשיים, לבטא את הרגשות ולהביא בחשבון שהפרידה לא תהיה חלקה. חשוב להיות פתוחים לרגשות שצפים, כמו חלומות על פרידות, ניתוקים או שחזור חוויית פרידה לא נעימה שחוותה האם בעבר.
הפסיכואנליטיקאי דניאל שטרן טוען, שעם הולדת התינוק הראשון משתנה ארגון המערכת הנפשית של האם, ונוצרת מערכת שונה של נטיות רגשיות, תקוות, פחדים ומשאלות. למערכת זו הוא קורא "הקונסטלציה האימהית" והיא נמשכת בין כמה חודשים לכמה שנים. תקופה זו היא הציר המארגן את החיים הרגשיים של האם, וכשהגיע הזמן להיפרד מן התינוק, האם שואלת את עצמה אם תוכל ליצור מערכת תמיכה מתאימה על מנת לשמור על הקיום של תינוקה. בתחילה נכנס לתמונה האבא, ואחר כך המטפלת. המעבר מהדיאדה המושלמת אם-תינוק וניפוץ הבועה גורר קושי רגשי, ואם האם חווה את הפרידה כטראומטית, התינוק יחוש זאת ויחווה חוויה דומה. אם האם תצליח לבצע טרנספורמציה ולשוב לזהות העצמית שלה, לחזור להיות במקביל לתפקידה כאם גם אשת קריירה ואישה לבעלה, הפרידה מהילד תהיה בריאה יותר. עיתוי הפרידה אינו האלמנט החשוב, אולם ההתכוונות והמוכנות אליה - היא החשובה".

כמו כל דבר בחיים, גם לפרידה מן התינוק השפעה שונה על כל אישה. בעוד שיש נשים שעבורן הפרידה היא טראומתית, יש אחרות שממש "סופרות את הימים" עד לשיבה המיוחלת לעולם התזזיתי של העבודה ועד להתחברות המחודשת ל"עולם המבוגרים".
שירלי מרמת גן, אשת קריירה מצליחה, עובדת בהדרכה בחברת היי-טק ואמא לתינוקת בת 8 חודשים, מספרת על הכמיהה לשוב מחופשת הלידה: "חופשת הלידה היא אחד הזמנים הבודדים ביותר שידעתי. הרגשתי שכל העולם ממשיך ואני נעצרתי. ממצב של פעלתנות, עבודה, לימודים, הכל נפסק ואת אמורה להישאר בבית עם התינוק... בעלך עובד, חברותייך עובדות ומבלות, סבא וסבתא של היום - גם להם יש את העיסוקים שלהם, ואת לבד. כל דקה קיבלתי טלפון מאנשים ששאלו: 'נו, את מאושרת?' ולא, לא הייתי מאושרת. גם השיבה לעבודה לאחר שלושה חודשים טמנה בחובה אכזבות ולוותה בטונים צורמים. בחברה ציפו שחזרתי תהיה ב-100%, אולם אני צמצמתי בפרויקטים ובשעות העבודה וקרסתי תחת העומס. הגעתי חדורת מוטיבציה, אולם מצבי האישי השתנה וכתוצאה מכך השתנתה גם כל ההתנהלות המקצועית שלי".
"בחברה המודרנית פרידה מהתינוק כרוכה לעתים קרובות ברגשות אשם, בעיקר אצל אימהות", טוענת בלונדר-רון. "אימהות רבות קרועות בין הרצון להישאר עם התינוק לבין הצורך להגשים את עצמן בעבודה ולהרגיש שזהותן העצמית כוללת בתוכה ממדים נוספים מעבר לאימהות. מצב זה משקף דילמה של התחלת ההורות, שתמשיך ותלווה את המשפחה שנים רבות: כיצד מוצאים את האיזון הנכון בין צורכי בני המשפחה השונים? אין ספק שלתינוק עדיף אם שנשארת בבית מרצונה, אולם אם היא תרגיש תחושת החמצה, תסכול וכעס -עדיף שתצא לעבוד ותמצא לתינוק מסגרת מתאימה. בכל משפחה האיזון שבין הגשמת האימהות לבין ההגשמה העצמית היא שונה, בהתאם לתנאים הקיימים, לערכים, לתמיכת בן הזוג, למודל הורות ועוד. מובן שלא תמיד יהיו ההורים שלמים עם עצמם, שכן לאנשים שונים יש יכולת עמידות שונה בפני נורמות וערכים חברתיים".

כאמור, לא תמיד חייבת הפרידה מהתינוק להיות אירוע טראומטי. ורד פורטלאונה מתל אביב, אמא להראל (3.5) וגלעד (שנה ועשרה חודשים), חוותה את הפרידה הראשונה מבנה כחוויה טבעית וחיובית, ואפילו משחררת. "הקשר עם התינוק, כשמדובר בילד ראשון, הוא חד-פעמי ונדיר בעוצמתו. התקופה שבה ביליתי עם בני הבכור בבית, רק אני והוא, הייתה חוויה חד-פעמית שלא ניתן להשיב ולשחזר. כשהייתי בחודש התשיעי להריוני עזבתי את עבודתי. היה לי ברור שאני נשארת בבית לתקופה בלתי מוגבלת, ככל העולה על רוחי. כשהראל נולד, הרגשתי שיש לי את כל הזמן שבעולם, כל החיים לפני, ורציתי לחוות את האימהות בקצב שלי. הראל היה תינוק מדהים, רגוע, כיפי וזורם. נהניתי מכל רגע במחיצתו. ביליתי עם קבוצת חברות שהייתה בסטטוס דומה, עם תינוק בבית, נפגשנו יחדיו עם הילדים ופיתחנו הווי משותף. לא מיהרתי לשום מקום ולא חשתי לחץ לשוב לעבודה. כשהראל היה בן עשרה חודשים, הריתי שוב. לאחר כארבעה חודשי הריון, כשהראל כבר היה בן שנה וחודשיים, החלטתי כי הגיע הזמן להכניס אותו למסגרת כלשהי. בגיל זה התינוק כבר נהיה פעיל, הייתי פחות סבלנית והיה לי קשה להתמיד ולרדוף אחריו כל העת. הגעתי למסקנה שאני צריכה להתפנות לפחות למשך כמה שעות ביום ושאני רוצה שמישהו אחר יטפל בו. סדר היום עם הראל היה מאוד רוטיני ושגרתי, ובמשך הזמן פשוט הרגשתי שמיציתי אותו".
ההמתנה ללידת בנה השני אף חיזקה אצל ורד את ההרגשה כי הגיע הזמן להיפרד. "כשהריתי שוב, הרעיון להכניס את הילד למסגרת הפך ללחוץ ולדחוף יותר, והרגשתי שאני חייבת קצת זמן לעצמי, לפני שתינוק נוסף ייכנס לתמונה ויחזיר אותי לשגרת הטיפול ולמצב שבו אני בין ארבעה קירות". גם עבור בנה, חשה ורד כי הפרידה הייתה לטובה: "בחרתי עבור הראל מעון טוב ואיכותי. למרות שבספרות ממליצים המומחים בתחום להכניס את הילד למסגרת בהדרגתיות, כשבכל פעם מרחיבים את טווח זמן הפרידה מהילד, עם הראל הפרידה הייתה חלקה וטבעית לחלוטין, כאילו הוא עצמו כבר חיכה לכך.


עצות לפרידה קלה
באדיבות "המדריך השלם לטיפול בתינוק ובילד" (דנון/שלוב/האנמן - הוצאת "מעריב")
גיל 0-7 חודשים
בגיל צעיר זה זקוק התינוק בעיקר לאהבה, ניחומים ולטיפול בסיסי טוב לסיפוק צרכיו הגופניים. למרות שפרידה בגיל זה עשויה להיות קשה להורים, יסתגל התינוק במהרה למטפלת מסורה.

גיל 7-12 חודשים
זוהי התקופה שבה מתפתחת חרדת הזרים. גם הסביבה הזרה של המעון עלולה להדאיג את הילד. אם הדבר אפשרי, מוטב לא להכניס תינוק למסגרת חדשה בתקופה זו. אם הוא כבר נמצא בה, התעכבו מעט בחברתו לפני שאתם נפרדים ממנו. הניחו לו לקחת עמו צעצוע אהוב מהבית.

גיל 12-24 חודשים
זוהי תקופת השיא של חרדת הפרידה והילד יתקשה להיפרד. ייתכן שלא יאמין לכם כשתבטיחו לחזור והוא עלול לבכות ולהיצמד אליכם כשתנסו לצאת מן הדלת. יש לגלות הבנה, אך להיות תקיפים והחלטיים. לאחר שיצאתם, אל תחזרו מיד, אלא אם כן אתם מתכוונים להישאר עם הילד או לקחת אותו איתכם.

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים ילדים