אבא, אימא, קצת יותר לאט!

לכל אחד מאיתנו, ההורים, הכי חשוב בעולם שילדינו יגדלו להיות מבוגרים בריאים, אהובים, בעלי בטחון עצמי ויכולת להגשים את שאיפותיהם.

אנו פועלים בדרך הטובה ביותר שידענו עד כה ומרגישים שאנו עושים כל מה שביכולתנו כדי לגדל את הילדים בדרך ה"נכונה", על פי דרכנו. למרות זאת, לעתים אנו מרגישים שמשהו בכל זאת לא עובד...

יש ילדים שעושים כרצונם ולא נשמעים לבקשות הוריהם ולחוקי הבית, ילדים שמתקשים להשתלב בגן או בבית הספר, ילדים שסובלים מבעיות חברתיות, ילדים שלא רוצים ללמוד, ילדים שנתקלים בקושי רב בתקופות שינוי כמו גירושין, מעברים ועוד..

היות ולא למדנו להיות הורים, אנו פועלים באופן טבעי בדרך שנראית לנו נכונה, מתוך ההרגלים שלנו. דרך זו עלולה לפעמים להכשיל אותנו ואף להחריף את המצב.

כאימא לילד בן 5, שובב, מלא חיים, מאוד עצמאי בדעותיו ובדרכו, אני מתמודדת לא פעם עם שאלות לגבי חינוכו ומערכת היחסים שאני ובן זוגי בנינו עימו. מתוך מציאות החיים שלי והעיסוק שלי, כמאמנת אישית ועסקית, התחלתי לשאול את עצמי שאלות מאוד חשובות שהביאו אותי לכתוב מאמר זה.

אנו, שחונכנו ע"י הורינו וחווינו את ילדותינו שלנו, גדלים אל ההורות מתוך מקום של תהייה.
קשיים ביחסים עם ילדינו הם הזדמנות לבדק בית, אשר יאפשר לנו לעשות שינוי וליצור את מערכת היחסים שאנו רוצים שתהיה לנו עם ילדינו.

התוצאות שהשגנו עד היום הן המדד לאפקטיביות של הדרך שלנו, וכדי לבחון זאת עלינו לעצור לרגע ולבדוק את עצמנו, האם היחסים שיצרנו עם ילדינו הם היחסים הרצויים מבחינתנו? האם הדרך שבה הילדים שלנו מתמודדים עם קשיים ותסכולים היא חיובית ונכונה עבורם?

באם לא, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לשאול את עצמנו מספר שאלות:

איזה הורה אני רוצה להיות?
אילו יחסים אני רוצה ליצור עם ילדיי?
מה חסר היום ביחסים שלי איתם שהייתי רוצה שיהיה?
מה לא עובד ביחסים?
מה אני רוצה להביא אל מערכת היחסים עם ילדיי?

השאלות הללו אינן מתמקדות בעבר ובסיבות שהובילו למצב הנתון, אלא מתמקדות ב"כאן ועכשיו" ובעתיד שאנו רוצים ליצור. השאלה המרכזית היא מה החלק שלי בפאזל המשפחתי שנוצר? איך אני, האדם שאני היום, הופך את היחסים שלי עם ילדי למשהו שאהיה יותר שלם איתו? מה אני צריך להביא היום שלא הבאתי עד כה על מנת לעשות את ההבדל?

חשוב להדגיש, כי כאשר מדובר על שינוי, לא מדובר על מהפכה, וכי לעתים שינויים קטנים עושים הבדל גדול ביותר.

לימור (שם בדוי), בת 38, התאמנה על שיפור מערכת היחסים עם בנה הקטן אשר מתנהג אליה בחוצפה רבה וטענה שהוא מפגין כלפיה חוסר כבוד. במהלך האימון לימור הבחינה שהיא נוהגת להאיץ בבנה, כאשר הוא עושה פעולות שונות כמו חגירת חגורות בטיחות או הליכה ברחוב ולא נותנת לו זמן להגיב לדברים בקצב שלו. היא הבחינה שהיא לא נותנת מספיק מקום, מרחב וכבוד לקצב שלו. בתוך זמן קצר, לאחר שהחליטה להתאמן על השהיית התגובות שלה, חל שיפור ניכר ביחס של בנה אליה.

שאלות נוספות שכדאי לנו לשאול את עצמנו היא מה מונע מאיתנו ליצור את אותה מערכת יחסים בה אנו חפצים? מה מפעיל אותנו כהורים להגיב בדרך שבה אנו בוחרים להגיב?
האם זהו הרגל שאימצנו ואנו מופעלים כאוטומט לגירויים שמסביבנו? האם ניסיון העבר מפעיל אותנו וגורם לנו להגיב לאירועים שעוברים על ילדינו בחריפות? עד כמה אנו חווים את החיים של ילדינו כהשתקפות של החיים שאנו עברנו ועד כמה אנו מצליחים להפריד את החוויות שלהם מהילדות שלנו? האם אנו מונעים על ידי פחדים שרק מחריפים את המצב ויוצרים נבואה שמגשימה את עצמה?

גילת (שם בדוי), בת 40, הגיעה אלי לאימון לאחר שנפרדה מבעלה. בתה בת ה-8 הגיבה קשה מאד לפרידה והתקשתה להסתגל למציאות החדשה. הדגש באימון היה על חקירת הגישה וההתנהגות של גילת בקשר עם בעלה בנפרד ועם בתה.
גילת פחדה מאוד מהלא נודע, מהדאגות הכלכליות ומההסתגלות למצב החדש. היא חיה את הפחד, הכעס והמירמור שליוו את פירוק היחסים עם בעלה ונתנה למכלול הרגשות הזה לנהל אותה מול בעלה ובתה.

החוויה שלנו בהווה נקבעת על ידי כך שאנו מביאים את העבר שלנו לתוך העתיד שלנו וחוזים מה יקרה לנו. הדבר גורם לנו "לחיות את העתיד" לפני שהוא קורה.

מטרת האימון של גילת הייתה להפוך את היחסים עם בעלה בנפרד לכאלה שיאפשרו להם לנהל תקשורת חיובית ובונה ועל ידי כך לרכך את ה"מכה" עבור בתם הקטנה.

גילת הצליחה לזהות בעצמה, במהלך התהליך, נקודות עיוורות, אמירות והתנהגויות שלא רק שלא עזרו לבתה אלא היוו מכשול. היא תרגלה התבוננות על סיטואציות בחייה מנקודות מבט שונות, למדה לזהות את הפחדים, הכעסים וההרגלים שמפעילים אותה ואימצה דרכים חדשות להתנהל מול בעלה ובתה.

האימון לא היה פשוט, אך גילת הייתה מאוד ממוקדת במטרה שלה וכתוצאה מהאימון אכן השתפר מאוד המצב של בתה.

להקשיב זו מילת הקסם. מילה קטנה גדולה. להקשיב לעצמנו, להקשיב לילדינו. עד כמה אנו באמת מקשיבים לעצמנו, לצרכים שלנו כהורים ולמקום שלנו במשפחה? כמה אנו נאמנים לעצמנו, לתחושות הבטן שלנו? עד כמה אנו מגיבים ממקום אותנטי ומחובר?

עלינו ללמוד להקשיב לילדים שלנו. למה שהם אומרים, למה שהם לא אומרים, למוסיקה של הדברים שלהם. מה הילד שלנו רוצה להגיד לנו על ידי ההתנהגות שלו? מה ההתנהגות שלו מבטאת?

האם ילד שמתקשה להיפרד בבוקר בגן - מתקשה כי קשה לו הפרידה מהוריו? האם הפרידה הקשה מבטאת קושי שיש לילד בגן? האם יש נסיבות אחרות שעשויות לגרום לקושי? ומה עלינו כהורים לעשות כאשר ילדינו מסרב ללכת לגן בבוקר: האם להקשיב לו או להאמין ש"יעבור לו"? מה הילד מרוויח מהתנהגותו? מה התגובה שלנו למצב? האם התנהגותנו מזינה אותו?

רק לאחר בחינת התמונה כולה נוכל להחליט כיצד לפעול. בן זוגי ואני התמודדנו לאחרונה עם קושי גדול של בננו, אשר סרב בתחילת השנה ללכת לגן החדש. הוא טען שלא אהב את הגננת ושלא טוב לו בגן. הוא לא יכול היה לציין סיבה ספציפית אך הביע קושי, עצב ותסכול כל בוקר כאשר היה עליו ללכת לגן.

אנשים רבים עמם חלקנו את לבטינו טענו שהוא עושה לנו מניפולציה, שהוא מתקשה להיפרד בשל הקנאה שחש כלפי אחיו הקטן שנולד השנה, שיש לו רווח גדול מההצגה היומית ליד הגן, שהוא יסתגל ושאם נעביר אותו גן הוא ילמד שבאמצעות לחץ משיגים דברים.

אנחנו החלטנו להקשיב לילד שלנו ולתחושת הבטן שלנו. הבנו שהילד שלנו יודע מה טוב בשבילו. החלטנו להעביר אותו גן, והיום, אחרי המעבר, הילד הולך בשמחה לגן כל בוקר. כל התופעות שהיו - נעלמו. הקשבנו ועשינו את הדבר החכם ביותר שיכולנו לעשות עבורו: לימדנו אותו שאנו מקשיבים לו ושהוא צריך להיות במקום שטוב לו.

לכל אחד יש אמונות בסיסיות אותן הוא מאמץ במהלך החיים, בעיקר בשנות חיינו הראשונות.
אמונות כמו "העולם הוא מקום בטוח או מסוכן", "אני יכול לעשות, לעומת אני לא מסוגל ולא אצליח" ועוד.

אנו באים אל ההורות עם אמונות שאימצנו, ובלי שנשים לב, אותן אמונות מנהלות לנו את החיים. אנו מפרשים את המציאות דרכן ומגיבים לילדינו דרכן. לכן, כשאנו נתקלים בקושי, עלינו לשאול את עצמנו אילו אמונות אימצנו במהלך החיים שגורמות לנו להגיב בדרך שבה אנו מגיבים? האם האמונות שלנו משרתות אותנו? איזה מחיר אנו וסביבתנו משלמים בשל האמונות שלנו? איזו אמונה, אם היינו מאמצים, הייתה הופכת את חיינו לטובים וקלים יותר?

אדם שהגיע להורות עם אמונה שה"חיים קשים", "החיים הם לא פיקניק", ו"ילדים לא קובעים", סביר להניח שבמקרה של הקושי להיפרד שתיארתי היה משאיר את הילד בגן.
האם אני כהורה רוצה להמשיך את שרשרת הדורות הזו או שאני בוחר לשנות? איזו אמונה, אם אאמץ אותה, תשרת אותי ואת ילדיי בצורה הטובה ביותר?

עד כמה, בהתמודדות היומיומית עם האתגר בגידול ילדינו, אנו שבויים בתוויות שהדבקנו להם? האם אנו נותנים די מקום לחלקים החזקים שלהם ומצליחים לראות את התמונה הגדולה? יש כל כך הרבה חלקים נפלאים שגורמים לנו להתגאות בהם. עד כמה הם באים לידי ביטוי? מה אנו, כהורים, יכולים לעשות כדי לעזור להם להעצים את החלקים הללו במקביל להתמודדות עם ה"שדים"? עד כמה אנו, כהורים מעצימים את ילדינו ועד כמה אנו מקטינים אותם? עד כמה אנו מעצימים את עצמנו ומאפשרים לעצמנו לגדול? המון שאלות שדרכן אפשר לעשות שינוי!

אימון (Coaching) הוא תהליך אישי וקצר יחסית המתמקד ב"מה אני רוצה ליצור בחיים שלי שכיום אינו עובד, מה אני רוצה לחזק ובאיזה מציאות אני רוצה לחיות". הנחת היסוד היא שאין תשובות נכונות שעובדות עבור כולם. המיקוד הוא במה שמתאים למתאמן ומה עובד עבורו. החקירה המשותפת של המאמן והמתאמן מביאה את המתאמן להבין טוב יותר את חייו ולפעול בדרך שמקדמת אותו אל המטרה שרוצה להשיג.

אימון מאפשר לאדם לפרוץ דרך הן בתחום האישי והן בתחום המקצועי ויכול לכלול תחומים מגוונים כמו: זוגיות, מערכות יחסים, הורות, קידום עסק, בחירת מקצוע, שינוי מקצועי, חיפוש עבודה, בטחון עצמי, קבלת החלטות ועוד.

בואו לדבר על זה בפורום 'שפת אם' - תקשורת דואלית עם תינוקות, בפורום רפואה משלימה לתינוקות, ילדים ונוער ובפורום הורים וילדים במצבי גירושים. בנוסף, מומלץ להקליק על פורום יחסי הורים ילדים.

לעיון נוסף - לחצו על האתר של מחברת הכתבה