AMD: אחרי גיל 60, סכנה לראייה

ניוון רשתית הקשור לגיל הוא הסיבה השכיחה ביותר לאיבוד ראייה משמעותי בעולם המערבי, המתרחש אצל כלל האוכלוסייה מעל גיל 60. המחלה כוללת היווצרות של אזורים מנוונים ברשתית העין, שאינם מתפקדים בעת הראייה - ובשלב המתקדם של המחלה, אף פוגעים בראייה ועשויים להידרדר לעיוורון מלא של הראייה המרכזית.

מהו ניוון רשתית הקשור לגיל?

לתופעת ניוון הרשתית הקשור לגיל שני שלבים. השלב הראשון קרוי "ניוון רשתית הקשור לגיל בצורה יבשה" או "בצורה נון נאו וסקולרית"; כלומר: מצב שאין בו כלי דם לא תקינים ואין בו דליפה, אך ישנם אזורים ברשתית שהתנוונו ותפקודם נפגע.

על פי רוב, בשלב הראשון (היבש) של הופעת התופעה, לא נוצרת פגיעה - לא נוצר עיוורון ולא נגרמת ירידה בראייה. אדם עשוי לחיות עמה שנים רבות, מבלי לדעת כלל שלקה בה. יחד עם זאת, אם האזור המנוון נמצא ממש במרכז הרשתית, יכולה להיווצר הפרעה בראייה - גם בשלב הראשון.

בשלב השני, בצורתה המתקדמת יותר, המחלה קרויה ניוון רשתית הקשור לגיל בצורה רטובה (נאו וסקולרית). בשלב זה, נכנסים לתמונה כלי דם לא תקינים, שהדליפה מהם יוצרת הפרעה מאוד גדולה ומביאה לירידה משמעותית בראייה המרכזית. אמנם, מסביב, בראייה ההיקפית, ממשיכים לראות היטב, אך משום שתאי האור שמסביב למרכז רגישים הרבה פחות - הרי שלא ניתן לראות באופן חד וטוב.

מהם התסמינים של ניוון הרשתית הקשור לגיל?

כאמור, במרבית המקרים, בשלב הראשון לא נחוש בדבר. רק אם הניוון מתרחש באזור מרכזי של הרשתית, הדבר יקבל ביטוי בקושי בזיהוי פרטים, בזיהוי פנים, בקריאה, ובנהיגה; כלומר: בכל פעולה הדורשת ראייה והבחנה בפרטים, בין אם בראייה מרחוק ובין אם בראייה מקרוב.

בשלב השני, מתרחשת הפרעה ברורה, בעוצמה רבה יותר, בראייה המרכזית וביכולת זיהוי הפרטים, זיהוי הפנים ובעת קריאה ונהיגה. לעיתים ההפרעה בראייה בשלב השני מתבטאת בעיוות הראייה ובראיית גלים, במקום קווים (תריסים, למשל, ייראו כקווים מעוקלים - במקום קווים ישרים).

באופן עקרוני, גם בשלב השני, המחלה אינה גורמת לעיוורון מלא. יחד עם זאת, ניתן להגיע בקלות למצב הקרוי "עיוורון חוקי"; כלומר: ראייה של 6 על 120 או פחות והיווצרות של הפרעה מאוד גדולה בראייה, הפוגעת בתפקוד היומיומי.

מה גורם להיווצרות ניוון הרשתית הקשור לגיל? האם ישנם גורמי סיכון?

המחלה נובעת מהזדקנות תאי הרשתית, ובאופן מעשי, מתחילה מהצטברות של תוצרי פירוק תאי הרשתית. תהליכי פירוק אלה של תאי הרשתית הם תהליכים טבעיים, המתרחשים עם הגיל. המחלה עצמה מתרחשת כאשר שכבת הפיגמנטים שהזדקנה אינה מצליחה עוד לפנות את תוצרי הפירוק - והם מצטברים מתחת לרשתית, באזורים שונים של הרשתית, כמשקעים שצבעם צהוב (נקראים דרוזן). זהו למעשה השלב הראשון (היבש) של המחלה.

הגורם להופעת השלב השני, הרטוב, הוא היווצרות של כלי דם לא תקינים מתחת לרשתית. כלי הדם הלא תקינים דולפים דם ונוזלים, שומנים וחלבונים - והדליפה גורמת לירידה משמעותית בראייה.

מהם גורמי הסיכון העיקריים להיווצרות ניוון רשתית הקשור לגיל?

גורם הסיכון העיקרי הוא גיל מתקדם ותהליכי ההזדקנות הטבעיים של הגוף (בכלל) ורשתית העין (בפרט). כך, המחלה היא תוצר רגיל של הזדקנות הגוף והיא קיימת אצל קרוב ל-30% מהאוכלוסייה מעל גיל 70 (מתוכם, 90% לוקים בה בצורתה היבשה; ו-10% בצורתה הרטובה, החמורה יותר).

גורם סיכון נוסף הוא גנטי - ומחקרים רבים גילו כי יש גנים מסוימים, הנמצאים בתאחיזה למחלה; ומי שיש להם את הגנים הללו, הסיכוי שהמחלה תופיע אצלם - גבוה יותר. יחד עם זאת, משום שהמחלה שכיחה כל כך, הצורך לאבחן את הגנים אינו גבוה - ומומלץ לכלל האוכלוסייה מעל גיל חמישים (אז מתחילים להופיע סימני ההזדקנות בכללם) - להיבדק לצורך אבחונה.

לבסוף, כמו בתופעות רבות הקשורות להזדקנות הגוף, גם במקרה של ניוון הרשתית, עישון הוא גורם סיכון מרכזי.

כיצד מטפלים בניוון רשתית הקשור בגיל?

כיום אין שום טיפול במחלה בצורתה היבשה. כאמור, על פי רוב, בשלב היבש לא תתרחש הפרעה בראייה. עבור 10% מהלוקים במחלה, בשלב היבש, נוצרים אזורים מנוונים במרכז הראייה - ועימם הפרעה גדולה בראייה. מחקרים רבים כיום מחפשים אמנם מענה עבור מצב זה, אך עדיין לא נמצא פתרון.
בכל הנוגע למחלה בשלב השני, השלב הרטוב, ב-15 השנים האחרונות חלה פריצת דרך משמעותית בטיפול במחלה. עד לפני 15 שנים, כל מי שלקה בשלב השני היה מתעוור עיוורון באופן מלא בראייה המרכזית, בחלוף הזמן. לפני 15 שנה התפתח טיפול חדשני, המצליח למנוע ב-95% מהמקרים את ההידרדרות לעיוורון מרכזי מלא. מדובר בפריצת דרך משמעותית, המאפשרת טיפול במחלה שנחשבה בעבר כבלתי ניתנת לטיפול.

ישנן 3 תרופות המצויות בשימוש - לטיפול בניוון הרשתית. התרופות מוזרקות ישירות לתוך העין, בתכיפות מאוד גדולה - לכל החיים. ככל שהטיפול והגיל מתקדמים, הממוצע הוא 7-8 זריקות בשנה - למשך שנים רבות.

מדוע נדרש טיפול ממושך וקבוע - בניוון רשתית הקשור לגיל?

כלי הדם החולים (בלתי תקינים) זקוקים, לצורך הגדילה שלהם, לחומר הנקרא VEGF. פעמים רבות בגוף, נוכל למצוא את ה-VGEF כגורם גדילה מרכזי - גם של גידולים סרטניים. לכן, התרופה העיקרית למחלה היא תרופה הנוגדת את פעולת VEGF.

ב-15 השנים האחרונות, פותחו במיוחד לעין 2 תרופות נוגדות VEGF. יחד עמן התגלה כי אווסטין - תרופה המיועדת במקור לחולי סרטן - יעילה גם היא עבור הלוקים בניוון הרשתית, כשהיא ניתנת בכמות קטנה.

התרופות הללו סוגרות את כלי הדם הדולפים - ומונעות את גדילתם באופן זמני; ועל כן יש להמשיך לקבל אותן בזריקה, באופן קבוע, כדי למנוע הידרדרות לעיוורון. במלים אחרות: התרופות משמרות את המחלה בצורתה הלא פעילה.

הזריקה ניתנת במרפאה, בהרדמה מקומית על ידי טיפות בלבד - והיא למעשה זריקה בודדת. פרט לסיכונים הכרוכים בכל הליך כירורגי, תופעת הלוואי העיקרית לטיפול בניוון הרשתית במצבה הרטוב היא הסכנה לזיהום תוך עיני. זו תופעה נדירה ביותר - המתרחשת אחת לאלפיים מקרים, ולעתים קרובות גם אם היא קורית היא ניתנת לטיפול, אבל יכולה גם במקרים מסוימים להביא לאובדן העין.

אילו אמצעי המניעה כדאי לנקוט?

החשוב ביותר הוא לגלות ולאבחן את המחלה - מוקדם ככל האפשר. במצבה הרטוב, אבחון מוקדם של מעבר מהצורה היבשה לצורה הרטובה - מאפשר להפחית את כמות הזריקות ועשוי להבטיח תוצאות טובות יותר לטיפול.

גם במצבה היבש, מומלץ לאבחן את המחלה מוקדם ככל האפשר, משום שישנם ויטמינים שניתן לקחת -ועשויים להקטין ב-25% את הסיכוי שהמחלה תתקדם לצורתה הרטובה.

כך, מומלץ לכל אדם מעל גיל 50 להיבדק - לאבחון התופעה. לאחר הבדיקה הראשונה, אם מופיעים סימנים ראשונים, או שישנו סיפור גנטי ומשפחתי, צריך להיבדק אחת לשנה. אם לא מתגלים סימנים, הבדיקות הבאות ייקבעו על ידי הרופא, בדרך כלל אחת לשנתיים.

יחד עם זאת, גם בתקופה שבין הבדיקות, זיהוי של בעיה כלשהי בראייה - עיוות או כל קושי אחר, כולל ירידה בראייה המרכזית - דורש בדיקה מידית, כדי לאבחן את המעבר בין השלבים, מוקדם ככל האפשר.

לסיכום: באופן פרדוקסלי, אחת הבעיות העיקריות שנוצרו - עקב גילוי הטיפול בצורה הרטובה של המחלה - היא הקושי של מערכת הבריאות בישראל להתמודד עם הכמות הגדולה של החולים. מרגע שנמצא טיפול למחלה שהיא שכיחה כל כך, גדל באופן משמעותי מספר החולים המאובחנים או זקוקים לאבחון, כמו גם מספר המטופלים בהזרקה קבועה. כך, המערכת (הציבורית והפרטית כאחת) מתקשה לעמוד בעומס.

בשל כך, המחקר העכשווי מתמקד בפיתוח תרופות שיהיו יעילות יותר ויאפשרו הפחתה של מספר הזריקות, התקנים שיושתלו בעין ויביאו לשחרור איטי של התרופה, כמו גם ניסיונות לפתח תרופות שייתנו מענה למחלה גם במצבה היבש.

פרופ' ענת לבנשטיין היא מומחית למחלות וניתוחי רשתית וזגוגית, מנהלת מערך עיניים בבית החולים איכילוב; סגנית דיקאן בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב.

סייע בהכנת הכתבה: יותם בן מאיר, כתב zap doctors.